הכנסת ירתה לעצמה ברגל
תקציב הקשר עם הבוחר תפח למימדים מוגזמים, אבל הוא לא חזות הכל. כשהתקשורת מתרכזת בפכים הקטנים מבית הנבחרים, היא חוטאת לתפקידה
חברת הכנסת זהבה גלאון היתה ראויה לתואר מכובד יותר מ"אלופת ההוצאות על הקשר עם הציבור", תואר בו הוכתרה בתקשורת בסוף השבוע שעבר. הבושה הזאת לא מגיעה לה, ולא רק לקראת ההתמודדותה על מנהיגות מרצ. הציבור צריך לחבק אותה הודות ליוזמה ולאנרגיה הבלתי נדלות שהיא משקיעה כמעט לבדה במאבק נגד סחר בנשים, בחקיקה החברתית בכלל ולטובת הנשים בפרט.
מי יזכור לה את כל אלה כשכתם "אליפות ההוצאות" דבק בה, כתם מהסוג הפיקנטי שהתקשורת מחפשת, גם אם זה בלון מלא באוויר חם. התקשורת כבר לא מדקדקת בקטנות כמו בדיקת שורשי העניין מעבר לגירוי יצר הרע. היא מחפשת דם, כדי לספק צרכים מזוהים לכאורה של לקוחותיה, כאילו מדובר בלהקת ערפדים.
רגע לפני שהרייטינג מזהם סופית את ניקיון המחשבה והשפיות של דעת הקהל, אני מציע לנותני הטון בברנז'ה לשאול את עצמם אם לא זנחנו במקרה את תפקיד החלילן מהמלין והפכנו לעדר שנגרר אחריו. "הקשר עם הציבור" הוא רק משל להיפוך התפקידים, אבל ראו נא מה עמוק הפער בין הכותרת לסיפור האמיתי שהתקשורת מתעלמת ממנו.
מדובר כאן בשחיתות שחברי הכנסת המציאו, מבלי להבין שהם יורים לעצמם ברגל. זהו תקציב פעוט וזניח שהכנסת סיפקה בתחילה להפקת "דף לבוחר" שהכיל סיכום רבעוני של פעילותם. היעד הצנוע תפח בתוך 10 שנים ליעד היומרני של טיפוח הקשר עם הציבור בתקציב שנתי מוגזם של כ-70 אלף שקל לח"כ, או כ-8 מיליון שקל מתקציב הכנסת.
היום הכסף הגדול הזה מתחזק לשכה מאובזרת מחוץ לכנסת ואביזרים נוספים במשכן, ובכלל זה טלפונים ניידים לעוזרים, השתלמויות, ייעוץ מקצועי, חוגי הסברה ואי אלו פעולות תמוהות כמו צילומי דיוקן אישיים. הח"כים קבעו את רשימת הקניות ובהקשר זה התקשורת הצליחה לפחות לרסן את תאבונם, וחל איסור על רכישת פריטים מנקרי העיניים כמו מצלמות דיגיטליות וצעצועים אלקטרוניים אחרים.
רשימת ההוצאות הפיקנטיות אמנם מצטמקת אבל עדיין כוללת פריטים כמו וילונות ומכשירי אספרסו. הפרסום השנתי מעשיר את קופות השרצים של הפוליטיקאים ובעקיפין תורם לדימוי המושחת של הכנסת. לא בכדי ניסה השנה המנכ"ל אבי בלשניקוב למזער את הפרסום, כשדחה אותו לשעת ערב מאוחרת בסוף שבוע העבודה, בהנחה נכונה שהעיתונים כמעט סגורים ולא יספיקו לעשות ממנו כותרות גדולות.
הוא צדק, אבל גלאון לא ניצלה מהתואר "אלופת ההוצאות" שעשה לה עוול ולא רק בגלל הסכום – 97 אלף שקל. לא הביאו לידיעת הקוראים שמותר לה לצבור את התקציב שלא נוצל עד תום כהונת הכנסת, כך שלא מדובר כאן בהוצאה חריגה. העוול נעשה בפרסום המעוות את התוכן והדימוי של פעילותה הציבורית. לא חסרים ח"כים שראויים להוקעה כזאת בגלל הוצאות כשאין בצדן פעילות שמצדיקה אפילו את משכורתם. הם נזהרים ולא נזכרים. הישגי גלאון בחקיקה החברתית ובדרבון המשטרה והפרקליטות להיאבק בסוחרי הנשים לא ייצרבו בדעת הקהל כמו כתם ה"אליפות".
שכן יצר הקורא רע מנעוריו, והיום יותר מתמיד לא מחנכים אצלנו את צרכני התקשורת להבדיל בין עיקר לטפל. ה"מעניין" הפך לחשוב כי הוא עדיף על ה"חשוב" באמת. כתבי הכנסת אינם אשמים במרדף אחרי הפיקנטריה, וברוב הפרסומים שמציגים את הכנסת באור בטלני וקשקשני עד מושחת של אוכלי חינם. הכתבים נמצאים במירוץ הישרדות מול הממונים על פרנסתם, שמתעלמים מהחומרים החשובים שהכנסת מייצרת, והחקיקה לטובת הציבור בקושי מגיעה לידיעתו.
היום, כשהתקשורת כבר לא מקדישה לכנסת האמיתית, הרצינית, את המקום הנכבד והראוי לה כבעבר – יש מקום לחזור לדף המידע לבוחר הענייני והזול של הח"כ, אך לא על חשבון תקציב הכנסת, אלא על חשבון תקציב המפלגות. גם מימון המפלגות מקורו בתקציב המדינה, ומבקר המדינה שבודק את חשבונות המפלגות, מפרסם דו"ח קצר שלא מפרט כמה משקיעים שם בווילונות לסניפים וניידים לפעילים.
למימון הקשר עם הציבור אין דבר וחצי דבר עם יעדי הכנסת כמוסד. תכליתם המעשית היא להביא לבחירה מחדש של הח"כ, וזה כבר האינטרס הציבורי והאישי של המפלגה ומועמדיה. הוועדה הציבורית שקובעת את מימון המפלגות השוטף לא תתקשה להגדיל אותו מ-88 מיליון כיום, ל-96 מיליון שקל בשנה, וחשב הכנסת רק יודה לה. שכן מדובר בהעברת הכסף מכיס לכיס בתרגיל שיחסוך ממנו את כאב הראש הכרוך בניהול הרכש והתקציב האישי של הח"כים.
הח"כים לא יאהבו את התערבות גזבר המפלגה בהוצאותיהם, אבל לא תהיה להם ברירה אלא להדק את החגורה ולהסתפק במעט החיוני. אם כבוד הכנסת חשוב ויקר ליו"ר דליה איציק, עליה ליזום את ביטול תקציב הקשר עם הבוחר והעברתו למימון המפלגות; וחובת הח"כים לקדם את יוזמתה כדי שדימוי המוסד המחוקק יישאר נקי, מעל ומעבר לחשבונות הכספיים של הפוליטיקאים. אחרת, לפחות למראית עין, המשך העיוות הקיים ישאיר את הכנסת בצד התחתון והמושחת של הפוליטיקה.
