גלאון לא עובדת בשביל אף אחד

הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת מרצ, שייערכו בעוד שבוע, יתקיימו לאור תהיות נוגות על אודות הרלוונטיות של מפלגה זו לפוליטיקה הישראלית בעת הנוכחית.

נקודת השיא של המפלגה הייתה בשנת 1992, עת זכתה ל-12 מושבים בכנסת והפכה לשותפה בכירה בממשלתו של יצחק רבין ושותפתו הנאמנה לתהליך השלום. מאז הולכת המפלגה ומאבדת גובה. לא זו בלבד שכוחה האלקטוראלי הולך ומידלדל, גם קולה החד והצלול הולך ומתעמעם, הולך ודועך. ללא שדוד מערכות מקיף בהנהגתה של המפלגה ספק אם תהיה לה תקומה. די אם חברי המפלגה יהרהרו מעט בגורלה המר של מפלגת שינוי וגם בגורל שהעתיד צופן בחובו למפלגת הגמלאים כדי לדעת שעליהם ליצור טלטלה עזה שתביא לשינוי רדיקלי בהנהגת המפלגה. בחירתה של זהבה גלאון לראשותה יכולה לבשר על שינוי הכרחי ומרענן מעין זה.

תחנות רבות עברה תנועת מרצ מאז שהפכה באופן תמוה למדי לחביבתו של ראש הממשלה אולמרט. אין זה ברור כיצד מנהיגי המפלגה, פוליטיקאים משופשפים ועתירי ניסיון, נופלים כה בנקל ברשתו כשהוא מרעיף עליהם דברי שבח וקילוסין ופורש בפניהם חזונות מדיניים משוללי כל אחיזה במציאות. מדוע הם אינם מבינים מה שכל פרשן פוליטי זוטר למד זה מכבר לשנן: לממשלת אולמרט אין אופק מדיני ואין בכוונתה להיכנס לשום משא ומתן רציני עם הפלסטינים. כשל מביך זה בקריאת המפה הפוליטית מעלה ספק באשר להתאמתם של מקצת המתמודדים על ראשות המפלגה להנהיגה, וזאת למול האתגרים שעומדים לפתחה של החברה הישראלית וניצבים על סדר היום המסורתי של המפלגה.

כיצד הפכה מרצ למפלגת קונסנזוס, לתנועה שמנהיגיה צועדים כסומא בארובה אחר ראש ממשלה שהצהיר כי אין עליו כל חובה לגבש אג'נדה כלשהי? אפשר שההישג האדיר, ואולי החד-פעמי, של בחירות 1992 הוא שמסמן גם את תחילת ההידרדרות. מנהיגיה החלו לדמיין את מרצ כמפלגת שלטון: אם לא מפלגה שמנהיגה את המדינה אז לפחות שותפה בכירה להנהגת המדינה. משאלת לב מסוג זה גרמה לרבים ממנהיגיה לתור אחר הקונסנזוס החמים ולהשתעבד לו, וזאת מתוך תקווה להגדיל את כוחה האלקטוראלי של המפלגה. נדמה שקצה נפשם בישיבה על ספסלי האופוזיציה ונראה שהם מאסו בתפקיד הייחודי והחשוב שניתן למלא משם, ורק משם.

אך היו גם זמנים אחרים. היו זמנים בהם ביקשה מרצ לחדד את מסריה ולמצב את עצמה באופן ברור לשמאלה של תנועת העבודה, כתובת למצביעים פוטנציאלים שנרתעו מיסודותיה הימניים. אך התמיכה בממשלת אולמרט - העטופה בתירוץ הדחוק "רק לא ביבי" – מלמדת על נקודת שפל בהתנהלותה של מרצ, על אובדן דרך ואף אולי על חרקירי אלקטוראלי שהיא גמרה אומר לבצע. והרי אפשר שהסעד - מעורר ההשתאות, יש להוסיף - שאותו היא מעניקה לאולמרט עשוי לצמצם עד למאוד את מאגר המצביעים הפוטנציאלי שלה.

מרצ היא מפלגת אופוזיציה ועליה לחדד את זהותה ככזאת. שם טמון כוחה האלקטוראלי. עליה להיות החלוץ ההולך לפני המחנה. עליה לפעול כאוונגארד שתפקידו לחשוף את עיוותיה וליקוייה של המציאות הקיימת ולשרטט את קווי המתאר של חברת המופת שאליה יש לשאוף. והעיוותים בחברה הישראלית רבים, רבים מכדי למנות את כולם כאן.

למעט חברת הכנסת גלאון, נדמה כי תש כוחם של מנהיגי מרצ האחרים להתריע על עיוותים אלה ולנסות לתקנם. מאז שנבחרה לראשונה לפני כתשע שנים, היא התגלתה כפרלמנטרית יסודית, חרוצה ואמיצה. קולה הרם והצלול נשמע במאבקים למען זכויות האדם בישראל ובשטחים הכבושים, למען השוויון בין המינים ונגד סחר נשים. קולה הייחודי, האמיץ והשקול עלה גם בעת שהחלה מלחמת לבנון השנייה. הוא עמד בניגוד לצהלות הקרב שעלו גם מפיהם של מנהיגים אחרים בתנועתה.

לפני כשבועיים לערך התפרסמה מודעת תמיכה במועמדותו של חיים אורון – איש ראוי ובעל זכויות רבות - לראשות המפלגה. אך אם לשפוט על-פי הרשימה המכובדת של ההגברים והנשים שצירפו את שמם למודעה, ברור שהקריאה לבחירתו אינה נושאת בחובה מסר של רעננות ותקווה חדשה; המודעה מבשרת על דשדוש והיעדר כיוון אידיאי ופוליטי ברור ומובחן. מקריאת המודעה עולה לרגע הרושם כי מדובר ברשימת מוזמנים לטקס ממלכתי שבמהלכו יוענקו פרסים לאישים שונים על מפעל חיים. חברו שם יחדיו אנשי ספרות, אנשי צבא, אנשי אקדמיה, אוליגרכים מקומיים ומנהיגי המפלגה לשעבר – מהדורה עדכנית של עמישראל, הקונסנזוס במיטבו.

כאן לא ניתן להימנע מהרהור נוגה ומדכדך. כיצד פנו עורף לזהבה גלאון חברות המפלגה הבכירות, בהן שולמית אלוני, נעמי חזן ויעל דיין, פמיניסטיות על-פי הצהרתן, והתגייסו לעזרתו של הפטריארך, זקן השבט, חיים אורון? בעשותן כך, הן מספקות הגדרה מחודשת ועדכנית לערך של סולידריות נשית. יש לקוות שלא רבים מחברות ומחברי המפלגה יפסעו בעקבותיהן, אם הם מבקשים באמת להפיח רוח חיים במפלגתם המדשדשת ולהפוך אותה רלוונטית שוב לפוליטיקה הישראלית.

גלאון הוכיחה עצמאות מחשבתית, יושרה פוליטית ועמידה על עקרונות. היא לא עובדת בשביל אף אחד. לכן אין מתאים ממנה להצעיד את המפלגה אל עבר אופקים חדשים. 

פרופ' יוסי יונה, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכון ון-ליר