שיא האבסורד בג'בל מוכאבר

אילו נדרשנו לרוויזיה מקומית לאמרתו של טרטוליאנוס, "אני מאמין מפני שזה אבסורד" (Credo, quia absurdum), היינו צריכים אולי להעמיד את הדברים כך: "האמן לכל אבסורד שהמציאות האזורית כופה על הגיוננו". ברוח זו יכולה משפחת מחבל שביצע פיגוע המוני להעמיד סוכת אבלים בבירת ישראל – כששלל דגלי חמאס וחיזבאללה סביב לה, ומשטרת ישראל מואילה ברוב טובה לבקש מהאב להסיר את הדגלים רק לאחר ביקורת ולחץ ציבורי, בין השאר של מפקד מחוז ירושלים לשעבר, מיקי לוי.

ביום שישי אחר הצהריים ניסינו, כמה חברים, לברר במשטרת ירושלים את פשר התנוססות הדגלים במקום, אך כל שהצלחנו להעלות בחכתנו הוא שיש החלטה של המחוז שלא להיכנס לג'בל מוכאבר, ואחת השוטרות אף השיבה לנו בטון סונט כי "אנחנו חיים במדינה דמוקרטית".

נפלאות הן דרכי הדמוקרטיה, בעיקר הישראלית, כמעט כמו דרכיהן של ממשלת / משטרת ישראל. הן כה נפלאות, שבמערכת המשפט של דמוקרטיה זו שוכנת ולא בהסתר הפקודה למניעת טרור תש"ח-1948, ובה נקבע איסור מפורש על הזדהות עם "ארגון טרוריסטי או אהדה אליו, בהנפת דגל ובהצגת סמל..." – אך זרועות אכיפת החוק החליטו לנהוג עם סעיף זה כטוב לבן.

אותן דרכים כה נפלאות, ואולי גם קצת מוזרות, כך שסוכת האבלים עדיין עומדת על תלה. בדיוק כפי שלא הוזזה ולו אבן אחת מקירות בית המחבל. היות שכך, אין כל תמה שהשוטר אשר עמד בכניסה למרכז הרב, נאות באצילותו הרבה להשאיל לסרן דוד שפירא את כובעו, ומבלי שכמובן ימלא את ייעודו כשוטר ויעשה את המלאכה בעצמו, או למצער שיצטרף לשפירא בניסיון לעצור את המחבל.

ירדן אמנם אינה מגיעה כדי מעשי ידיה המפוארים של ישראל במלחמתה בטרור, אך היא בכל זאת אסרה הקמתה של סוכת אבלים ואף לקחה לחקירה את המבקשים לעשות כך. אפשר ששכנתנו ממזרח אינה משמשת מודל מועדף לחיקוי למשטרה או לממשלה, ולכן אולי כדאי להיטיב את מודל ההשוואה.

כך למשל ניתן להידרש למעשיה המשוערים של ארה"ב בעניינים כגון אלו. נוכל לשרך את דרכינו במסע של דמיון מודרך מעבר לים, שבו נשווה לנגד עינינו כי משפחת אחד הטרוריסטים שביצעו את פיגוע התאומים, אשר מתגוררת בוושינגטון, מקימה למחרת הפיגוע סוכת אבלים בבירה האמריקנית ומעטרת את מבואותיה בדגלי אל קאעידה, כשכמה משוחרי הארגון שוקדים בסוכה על ניחום האבלים. עתה, כל שנותר הוא לנסות ולצייר בדמיוננו המבולבל את תגובת השלטונות האמריקנים לעניין, אם הם אכן יורו לאב להסיר את הדגלים המתנופפים במתחם הסוכה, ובעיקר אם הנשיא בוש ירהיב עוז בנפשו להנחות את ה-Social Security לעצור למשפחה את דמי הקבורה.

למרות ההשתבחות העצמית, תחושת התמיהה הציבורית לא נעלמה מעיניהן של שתי הרשויות הללו, ולפיכך אך טבעי הדבר שייעשה ניסיון מצדן לגלגל חלק מחדלונן על "הכבלים המשפטיים" כביכול המונחים על ידיהן. לזה, הפעם, אין כל שחר. גם אם המשפט אינו מקנה לממשלה ולמשטרה אפשרויות מלוא החופן – הוא מאפשר להן אופציות מספיקות להרס הבית והסוכה, לשלילת תושבות ואף לגירוש המשפחה, ככל שנחפוץ בכך.

כך, למשל, אין בביטול תקנה 12 מ-1979 משום מניעה ואיסור מוחלטים מפני גירוש של מי שאינם אזרחי ישראל (כמו תושבי מזרח ירושלים הערבים); בידי שר הפנים נתונות סמכויות לשלילת תושבות הקבע שלהם; ותקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מקנה סמכות להריסת מבנים של מעורבים בפעולות טרור.

אירוע הסוכה הוא מקרה נדיר למדי שבו השמיכה המשפטית רחבה לאין ערוך מרצון המשטרה והממשלה למצות את המתחייב ממעמדן כנאמנות ציבור, גם אם אינה רחבה דיה כדי לכסות על ערוותן.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה