כלא צלמון: הנגמלים חזרו כדי להגיד תודה

בכלא צלמון, הממוקם בתפר שבין הגליל העליון לתחתון, פועלת בעשר השנים האחרונות מחלקת השיקום והגמילה מסמים המוצלחת ביותר בשירות בתי הסוהר. הבוקר (יום ד'), הגיעו עשרות נגמלים לחגיגות העשור. עבור רבים מהם זו היתה הדרך היחידה שהצליחה להחזיר אותם לחיים נורמליים. עבור חלקם זו היתה הפעם הראשונה בה הכירו דרך חיים בה אין סמים.

להצלחה של המחלקה אחראית במידה רבה - ד"ר טלינה וינוקור, או כפי שהיא מכונה פה בפי כולם,

הדוקטור. במו ידיה הקימה את המחלקה, נאבקה על כל שקל וגם כיום, מודים ראשי שירות בתי-הסוהר, היא זו שדוחקת בהם להשקיע עוד ועוד כספים במחלקה ולהפנות אליה אסירים נוספים המעוניינים להיגמל מסמים.

היא אחראית לגמילה של אלפי אסירים מסמים קשים, ואחראית בעיקר לכך שקרוב ל-80 אחוזים מהם אינם חוזרים עוד לכלא. בעוד הסטטיסטיקות בעולם מדברות על רצידיביזם (נרקומנים שחוזרים לסם ולכלא אחרי גמילה) בשיעור של 78 אחוזים, מתגאה המחלקה, המכונה מג"ש (מחלקת גמילה ושיקום) באחוזים הנמוכים מאוד.

ההצגה של המשוחררים (צילום: אביהו שפירא)

הנגמלים, שחזרו ליום אחד לכלא מכל רחבי הארץ, תולים בד"ר וינוקור את עיקר הצלחתם. בעוד שלאנשי השב"ס אסור להיות בקשר עם אסירים משוחררים, מנהלת המחלקה ממשיכה ועוקבת אחרי התקדמותם מחוץ לכלא. בשנה הראשונה לאחר השחרור שוהים הנגמלים בהוסטל, שמכשיר אותם לחיים שמחוץ למסגרת הכלא. המקום בעיקר עוזר להם להשתלב בעבודה. לאחר מכן הם יוצאים לחיים עצמאיים.

"הדוקטור היתה איתי לאורך כל הדרך", סיפר מאיר עידה במהלך חגיגות העשור. "היא היתה כשפתחתי עסק, הדוקטור היתה איתי כשהתחתנתי וכשהתגרשתי והכל בתוך שלוש שנים. היא מבחינתי הדבר הכי קרוב לאלוהים", אמר. "במכשיר הטלפון שלי היא רשומה תחת השם 'מלאך'".

ניזאר כנענה מכפר קרע, הוא אחד הנגמלים במג"ש, שהפך בתום התהליך למדריך. הוא הגיע לכלא בשל ניסיון לרצח, שבדיעבד הפך לעבירת חטיפה. "הייתי באגפים והסתבכתי עם אסירים אחרים. זו הסיבה האמיתית שבגללה הגעתי למג"ש. אף אחד לא מגיע לכאן כי הוא רוצה להיגמל. החבר'ה באים לכאן בשביל השליש, בשביל הפריבילגיות או כדי להימלט מהאגפים. רק כאן, אחרי שאתה עובר את הניקיון, נופל לך האסימון. אתה מגלה שיש שתי צלחות, ואתה יכול לגשת לצלחת הנכונה ולאכול ממנה".

קטעי שירה ומונולוגים מרגשים. ההופעה בכלא (צילום: אביהו שפירא)

כנענה מספר כי הנגמלים באגף עוברים שלושה שלבים. בראשון הם מתרגלים, לעתים לראשונה בחייהם, לסדר יום ומשמעת. לקום בשעה קבועה, הגיינה אישית והרגלים שונים. בשלב השני הם מקבלים תפקידים וסמכויות בתהליך השיקום, ולבסוף, הופכים לאחראים, "לאבא של כל הנגמלים", כהגדרתו. במהלך כל התקופה, עוברים הנגמלים סדנאות וטיפולים קבוצתיים, 'הזנקות' בפיהם, שבהם הם פורקים באוזני החברים את כל התסכול והכאב שדחף אותם, בסופו של דבר, לסמים ולפשיעה.

מרכז הגמילה - "המשפחה שלי"

הסיפורים שנושא כל אחד מהנגמלים מצמררים. החל מילדות אצל הורים שנטשו, וכלה בילדים שהיו לשק החבטות הפיזי של הוריהם ואחיהם לאורך שנים. בחלק מהמקרים, משתתפים שני אחים בנים לאותה משפחה, בתהליך הגמילה. חלקם אמרו כי הם אלה שגררו את האח אל הסם. אולי זו הסיבה שהאירוע והמופע המרכזי היה תחת הכותרת "הכל נשאר במשפחה".

לרגל חגיגות העשור למג"ש - אותו מכנים הנגמלים 'המשפחה שלי' - הם העלו הופעה. קטעי שירה ומונולוגים מרגשים, שביים יובל זמיר, במאי ומורה לתיאטרון שהורשע בעבר בביצוע מעשים מגונים בחניכיו, ריצה עונש מאסר בכלא צלמון וחזר לשם בהתנדבות להעלות את המופע.

בסיום המופע עלה לבמה ראש ענף האסיר בשב"ס, אייל גובר. "העבודה שלנו מתסכלת", ציין, "כי אנחנו רואים כל הזמן לנגד עיננו את הכישלונות שלנו. אסירים ששוחררו וחזרו. את ההצלחות אנחנו לא רואים, כי הם אינם חוזרים. כאן המצב הוא הפוך. הנגמלים שהצליחו חוזרים לכאן, לעזור ולהיעזר".