מטילים דופי במבוטחים

באחד הימים פרצה שריפה בחנות לבגדי ילדים "קטנטנים" באזור התעשייה באור יהודה.  עולמו של אופיר גפני, שפתח את החנות לא מכבר והשקיע בה את מיטב כספו ומרצו, חשך עליו. לפחות חלק מהרכוש שנשרף, כך התנחם, יכוסה מפוליסת הביטוח שרכש בחברת הביטוח שירביט.

אולם לשירביט היו תוכניות אחרות לגבי כספי הפוליסה. שירביט שלחה חוקר אחד אל גפני. החוקר לא מצא דבר. החוקר הגיע למסקנה ברורה שהמבוטח או מי מטעמו לא גרמו להצתת החנות.   שירביט לא התייאשה, ושלחה חוקר שני. זה, הפלא ופלא, מצא כי ידו של גפני הייתה במעל.

גפני פנה לעזרת בית משפט השלום בתל אביב. התביעה הובאה בפני השופטת מיכל ברק נבו.

בכתב הגנתה טענה שירביט כי במבנה השרוף לא היו סימני פריצה, לא היה גם חלון שנפרץ. על כן הגיוני שההצתה בוצעה על ידי אדם שנכנס לחנות עם מפתחות והצית אותה מפנים. ומדוע שגפני יצית את החנות בה השקיע כל כך הרבה? העסקים בחנותו של גפני לא צלחו, הסבירה שירביט. היה לו אינטרס ליזום את הצתת החנות.

מדובר בייחוס מעשה פלילי לאדם במסגרת הליך אזרחי, קבעה השופטת ברק-נבו. הנטל המוטל על חברת ביטוח המעלה טענה שכזו הוא קרוב לנטל הנדרש במשפט פלילי. במקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו.

אכן, הודתה השופטת, מעדויות הכבאים ניתן להסיק כי ההצתה בוצעה על ידי בעל גישה, קרי אדם שהיה בידו מפתח לחנות. אולם, הקשתה השופטת, אילו חפץ גפני להצית כדי לזכות בתגמולי הביטוח, האם היה עושה זאת בדרך שתפנה אצבע מאשימה כלפי עצמו. מי שביצע את ההצתה, לא עשה זאת בדרך הקלה של שבירת חלון, השלכת חומר דליק פנימה, הצתת החנות מבחוץ והימלטות מהירה, אלא בחר בדרך הקשה יותר של כניסה לעסק, יציאה ונעילה מחודשת של המקום, כשברור שדבר זה יפנה אצבע מאשימה לעבר גפני.

"האם הגיוני הדבר שדווקא גפני עצמו יעשה את המאמץ הנוסף האמור, כדי להפליל את עצמו? אמנם דפוס פעולה זה גם אינו מתיישב עם פורץ מזדמן, אך ייתכן שהוא מתיישב עם ביצוע המעשה על ידי מי שרצה "לסדר" את גפני פעמיים: גם לשרוף את סחורתו וגם לגזול ממנו את תגמולי הביטוח. תיאוריה זו, שהיא היחידה שיכולה להתיישב עם נעילת החנות בחזרה, תתכן גם לפי התסריט היחיד שלא נשלל על ידי מי מהמומחים: תסריט לפיו הפורץ ניסר את המנעולים המקוריים וכשיצא, שם מנעולי תלי אחרים. הכבאים העידו שפרצו מנעולים סגורים, אך איש לא בדק בדיעבד את המנעולים, כדי לומר אם אלה אכן המנעולים המקוריים, שהמפתח של גפני מתאים להם".

זאת ועוד: גפני לא דאג לביטוח למבנה. לכן, כשהחנות ניזוקה במהלך השריפה, ניזוק גם נכס שלא בוטח, ושבגינו נוצר לגפני חוב מול הבעלים של הבניין. מדובר בסיכון נוסף, לא מבוטח, שקשה להניח שגפני יכנס אליו במתכוון.

לאור האמור פסקה השופטת, לא גפני הוא שהצית את עסקו. שירביט חויבה בתשלום מלוא תגמולי הביטוח.

"אחר לבטים"

למרות שדחתה את טענות שירביט, סירבה השופטת מיכל ברק-נבו להטיל על שירביט את הסנקציה של ריבית מיוחדת. אכן, מודה השופטת, לא קיבלתי את טענות שירביט אולם עשיתי זאת "אחר לבטים" ומשום שגפני הפריך את טענות חברת הביטוח "במידה קלה". לדעת השופטת, אין זה אחד מאותם מקרים נדירים ומיוחדים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום ליבו של המבטח.

ואנו סבורים, עם כל הכבוד, כי גישה זו מעודדת את הקלות הבלתי נסבלת בה מטילות חברות הביטוח דופי במבוטחיהן ואת הפיכת בתי המשפט למחלקת התביעות שלהן. מה יש להן להפסיד, לכל היותר ישלמו, לאחר הליך ארוך וממושך בו יתישו את המבוטחים, את מה שהיה עליהן לשלם מלכתחילה.