מות הפרופסור

כבר במבט ראשון ניתן להבין שהאשה היא שחקנית. זו לא המראה המוקפת מנורות שלידה היא יושבת, גם לא השמלה הדרמטית שלה או אפילו המעריץ אשר מנשק לה את היד. משהו בהבעה של האשה הזאת, שגילה המבוגר ניכר בפניה, משקף את הדרת הכבוד שאופפת אותה, את החשיבות העצמית שקורנת ממנה ולא נפגמת על אף שברור שהשיא המקצועי שלה כבר מאחוריה.

האיור המופיע על עטיפת הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", כמו האיורים האחרים המופיעים לאורכו, נעשו בידי המחבר, ירמי פינקוס, אמן הקומיקס שזהו הרומן הראשון פרי עטו. וכמו האיורים שלו, בקווים הגיאומטריים ובהומור העדין שלהם, כך גם בכתיבה  - פינקוס מצליח ללכוד את המהות של ההתרחשות האנושית באופן מדויק ורגיש, ושום פרט לא חומק מעיניו.

תמונות היסטוריות (איורים ירמי פינקוס)

הספר נפתח עם מותו של פרופסור פבריקנט, המנהל והמייסד של הקברט. כשהיה הפרופסור צעיר ונמרץ, אי אז בשנות השבעים של המאה ה-19, היה עובר בין בתי יתומות ברומניה ואוסף ילדות יהודיות שיככבו בתיאטרון שלו. הלהקה, שמנתה שבע שחקניות ("קומדיאנטיות" בלשון הספר), נדדה ברחבי רומניה ופולין והציגה תמונות היסטוריות שונות, כמו גם תמונות מסיפורי מיתולוגיה וממחזות של שייקספיר: "אכן, הרפרטואר התיאטרוני שעמל עליו פבריקנט היה בו כדי להעיד על הרעיונות הנאצלים שבהשראתם פעל בימים ההם. ה'מספרים' הראשונים שהעלתה להקת היתומות שלו היו 'מוצרט הקטן בארמונה של מריה תרזה', 'קולומבוס מגלה את אמריקה', 'הכתרת נפוליאון', 'אלכסנדר מוקדון והמלך כורש' – ולימים גם גולת הכותרת: 'מדאם קירי מגלה את הרדיום'".

נקודת הפתיחה של הספר - בסוף שנות השלושים, על רקע התחזקות הנאציזם  - היא שהופכת אותו למעניין, ובאופן מפתיע - גם למשעשע כל כך. להקת השחקניות  - שחברותיה גילמו לאורך עשרות שנים את אותם תפקידים בתיאטרון הנודד שצבר לעצמו שם ומעריצים רבים  - עוברת בירושה לאחיינו הצעיר של הפרופסור, הרמן, שמופתע למצוא את עצמו אחראי לגורלן של השחקניות הקשישות.

בניגוד לתוכניותיה של אמו המרשעת, שזוממת לסגור את התיאטרון ולהתעשר על חשבונו, מחליט הרמן להיענות לאתגר ולהמשיך בדרכו של הדוד. מכאן ואילך נפרשת מסכת התלאות שעוברת הלהקה, בניסיון לחדש את הרפרטואר ולהתאים את עצמה לטעם הקהל - הן בקהילות היהודיות והן בהופעות מול הגויים הפולנים והרומנים  - כשבמקביל מתחזקת האנטישמיות וגם האם המרשעת לא חדלה מלרדוף אותם.

מאה שנות בדידות

נדיר למצוא רומן ישראלי שהמהות שלו היא אהבת התיאטרון, כשם ששיבוץ איורים בספר "למבוגרים" אינו דבר שכיח. פינקוס מגיש יצירה אחראית, הנאמנה לרוח התקופה ולשפה הארכאית, שהיא אולי הגיבורה האמיתית של הספר (כך, לצד ביטויים רבים ביידיש  - שאף מבחינה בין יידיש "מקולקלת" לבין שפת האריסטוקרטיה היהודית - ניתן למצוא פרוסת לחם ש"ליפתו" אותה בנתח גבינה, וכן אנשים "שהוסיפו שנים והעלו פימה ושערם כבר הקליש והלבין").

ולמרות המחקר ההיסטורי המרשים שמציג הספר, אין לטעות במניע המרכזי שלו: הוא כאן בשביל הכיף. בשביל לבדר ולהצחיק את הקוראים, לערב אותם בריגוש של עבודת הקברט  - גם כשהעניינים לא מתנהלים בהתאם לציפיות - ובמיוחד בדינמיקה המצחיקה והמקסימה שבין השחקניות.

פינקוס מטפל בגיבורות הספר שלו כמו היו קרובות משפחה אהובות: הוא משועשע

מההתנהגות שלהן וכן דואג להן דאגה כנה ואמיתית, גם כשהוא מרשה לעצמו ללגלג עליהן. על אף הזמן והמקום שבהם מתנהלת העלילה, פינקוס לא נרתע מעיסוק בחיי היומיום ומהצגתם באור שלעתים הופך אותם לפארסה.

השתלשלות עלילת הספר מהווה יותר מאשר בחירה נראטיבית של סופר; פינקוס מצביע כאן על ניסיון לגעת בעבר ולספק זווית מעניינת ומהימנה של החיים היהודיים באירופה, ועם זאת המחוייבות הראשית שלו כסופר אינה להיסטוריה ולאתוס כלשהו, כי אם לתרבות.

הבחירה המרעננת לכתוב ספר שהוא כולו שיר הלל לחיי רוח, לפנאי ולבידור - ובמיוחד בתקופה שהיא כל כך טעונה מבחינה היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של הקוראים - היא יותר מאשר בחירה אמנותית אסטתית. 

יש בה נימה סנטימנטלית לתקופה שבה היה קיים תחום ביניים רחב ויצירתי בין הנמוך והגבוה, בין אינטלקטואליות ועממיות. ספרו של פינקוס לא מתנצל על שהוא מבדר ומשעשע, להפך. הוא מטפל בקברט ההיסטורי ובשחקניותיו הקשישות במלוא הכבוד הראוי להם, ועושה את דרכו בחיפוש של התרבות הישראלית אחר הנורמליות.