החופש הגדול

מה שאנשי "מעין" רוצים זה לקדם גירסה רוקנרולית של הספרות העברית – רוקנרול כרעיון של תרבות צעירים המיוצרת על ידי צעירים, טורחת להבחין את עצמה בחדות מ"תרבות המבוגרים" הנתפסת ככוזבת ואלימה, ומתבססת על רוח הנעורים החושנית והפרועה שטילטלה את העולם בשנות ה-60 של המאה הקודמת. שנים רבות חלפו מאז, ותרבות הרוקנרול שינתה שוב ושוב את מאפייניה ואפילו את שמה, אבל נטיית הלב הבסיסית נותרה דומה למדי.

אנשי "מעין" אינם הראשונים שמנסים לנער את הספרות העברית ולהזריק לה קצת תודעת רוקנרול. הם עצמם מין נצר מאוחר של מהפכת המקומונים, ששינתה את פניה של העיתונות הישראלית בשנות ה-‭,80‬ ושל האקלים הפוסטמודרניסטי ששרר בתל אביב בשנות ה-‭,90‬ על הנטייה שהתפתחה אז לקרוא תיגר על ההבחנה בין תרבות גבוהה ותרבות פופולרית.

החידוש הגדול של אנשי "מעין" - שבזכותו יש להם תפקיד מכריע ברנסנס כתבי העת של השנים האחרונות - הוא רצונם לחרוג מהמקום שהוקצה להם במערכת (מדורי התרבות של העיתונות, למשל‭,(‬ ולברוא מין רפובליקת נעורים ספרותית עצמאית, חוגגת ובועטת, ובעיקר נטולת פטרונים.

ההיבט הרדיקלי ביותר ב'מעין' קשור לעניין של עורכיו, יהושע סימון ורועי ארד, בשוליה של החברה הישראלית (מהגרים, הומלסים, פלסטינים) ולנחישותם הרוקנרולית לקעקע הבחנות חברתיות מכל הסוגים - ובכלל זה את ההבחנה העיקשת ביותר, והיקרה ביותר לליבם של אנשי ספרות, זו שבין מי ש"יודע עברית" ומי שהעברית שלו "מקולקלת".

המדיניות הזאת היא מקור הכוח החשוב ביותר של "מעין", אבל גם הסיבה העיקרית לחוסר ההבנה שכתב העת נתקל בו באגפים רבים של הממסד הספרותי.

לכך נלווית החלטה דרמטית נוספת של "מעין" - לפרסם בגליונות כתב העת שירה בלי ניקוד. זה נראה עניין טכני, אבל מדובר בהכרעה לשונית מרחיקת לכת, שמבטאת רצון בשירה משוחררת ככל האפשר, הן מסממנים פיוטיים מקובלים והן ממסורתה הבסיסית ביותר של השירה העברית.

הפתיחות החברתית והוויתור על הניקוד מתחברים לקו מערכתי די ברור, שמעדיף שירה פשוטה, חשופה, ישירה, פרודית לעיתים קרובות, דמוית גרפיטי, עיתונאית או קופירייטרית. השיר המצורף לרשימה, של הפזמונאי דודו ויזר, שהפך לנגן רחוב חסר בית, הוא דוגמה מצוינת לסוג השירה שאוהבים ב"מעין".‬

שום דבר קונקרטי

את 15 דקות התהילה שלי

זין קיבלתי וזה לא מפליא

לא עשיתי שום דבר ראוי לציון

עכשיו כבר מאוחר

אצטרך למות בלי חד"ת*

ברור שזה מבאס לאללה

אבל אני לא אתבכיין

יש דברים יותר גרועים

למשל כאב באוזן

הגיע הזמן שאני אשלים עם זה

אני לא גאון, סתם לוזר זקן

נרקיסיסט מתפקע מחשיבות עצמית

אני מקווה מאוד שהטקסט הזה יודפס

בכתב עת לספרות, שירה, אמנות

* חד"ת - ראשי התיבות של 15 דקות תהילה

הבעיה היא שקשה לנהל מהפכה מתמדת, ובגיליון החדש ניכרים סימנים ראשונים של עייפות. סימן אחד הוא סדרת המאמרים שפותחת את הגיליון - ביניהם מתקפה של נועם יורן על עמוס עוז ושל רועי ארד על אריק איינשטיין - שסגנונם האינטליגנטי והנמרץ מבוזבז על מיחזור סנטימנטים שהיו פופולריים בעיתונות התרבות של שנות ה-‭.90‬

אין דבר מיושן יותר מאופנת העונה שעברה, מה גם שעוז ואיינשטיין הרוויחו בינתיים את הזכות לביקורת קצת יותר סקרנית ורגישה. סימן מטריד נוסף הוא חוברת שיריה של ואן נויין, ישראלית צעירה ומוכשרת

ממוצא וייטנאמי, שמצורפת ל"מעין ‭"4‬ כמין מוסף ומתהדרת בשם נדיר ביופיו -  "עין הכמהין".‬ השירים מנוקדים משום מה, והניקוד אכזרי ברישולו. גם העריכה והעיצוב מחופפים. אפשר היה בלי ניקוד, אבל עם קצת שאר רוח טיפוגרפי.

בינתיים, במקום לחפף ולמחזר, נחמד יהיה אם יחשבו שם על מדור מאמרים שבו תיבחן שירת הדור הצעיר, ש"מעין" חפץ כל כך ביקרו. במקום מתקפה על איינשטיין  - למה שלא נקרא דיון מעניין בשירתן של סיוון בסקין או מאיה קופרמן, למשל? "מעין",‬ שרוחו פתוחה וחופשית, הוא המקום האידיאלי לדיון כזה.

"מעין", גיליון מס' 4. עורכים: יהושע סימון, רועי ארד

מתוך מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם ב"7 לילות"