הוקוס פוקוס
הגר ינאי מגישה את המדריך המלא לכתיבת ספר פנטזיה: מגורים בקומונה רוחנית, גידול כרוב בסקוטלנד, חיפוש אהבה בטלוויזיה, השתוללות עם סמים וחיים בלי חשמל. מבוכים ודרקונים, הגירסה הלא מצונזרת
אם הייתם מגיעים לבית הילדים בקיבוץ ברקאי לפני 30 שנה בערך, כנראה שהייתם מוצאים שם את הגר ינאי, שוכבת במיטה ומדברת עם אלוהים. רק מבקשת לשמוע את הקול שלו, שיגיד לה מה לעשות. "רציתי להיות נביאה, להיות מסוגלת להוריד גשם, להיות מכשפה‭,"‬ היא אומרת, "כי זה הרבה יותר קל כשאלוהים בא אליך ואומר לך 'אתה תהיה סופר' או 'אתה תהיה אופה פיצות‭."'‬

 

את אלוהים היא לא שמעה, אז היא החליטה לבדוק בעצמה מה היא צריכה לעשות. על אפיית הפיצות ינאי ויתרה כבר מזמן לטובת הספרות. למען האמת, ספרות הפנטזיה. לומר שינאי היא סופרת הפנטזיה הישראלית המוערכת ביותר בארץ זה בערך כמו להגיד שסופי צדקה היא כוכבת הילדים השומרונית המוערכת בארץ  - היא בערך היחידה.

 

אבל ינאי, ‭,35‬ בזמנה הפנוי מבקרת ספרות בגל"צ ומלמדת כתיבה יוצרת, היא לא פחות מהמשיח של ז'אנר ספרות הפנטזיה הישראלי. עכשיו היא משחררת את "המים שבין העולמות",‬ הספר השני בטרילוגיית "הלווייתן מבבל", ויש לצפות שקהל של אלפי קוראים שחיכה כבר שנים שמישהו יסגור לו את הפינה של הכישוף ישתה בשקיקה את המים שבין העולמות.

 

זה לא שלא ניסו לעשות פה פנטזיה לפני זה, אלא שבמקרה הטוב זה הסתיים בספרים שגם המחברים שלהם לא בטוח שמעו עליהם. עד לפני כמה שנים ז'אנר הפנטזיה נראה לנו כמו ספר אחד בן 174 אלף עמודים שעשרות סופרים עמלים לכתוב אותו  - ורק בשנים האחרונות, בזכות סדרת "הארי פוטר" וסרטי "נרניה", "שר הטבעות" ועוד כמה סרטים עם בריטים שרוכבים על דרקון, פתאום הפנטזיה החתימה גם כאן דרכון. הגר ינאי, בזכות תזמון טוב וגם כישרון מופלא בשפה ובטוויית חוטים עלילתיים מפותלים, פתחה כאן, במונחי הפנטזיה, שער לעולם אחר.

 

"תסתכל כמה אוהדים יש לפנטזיה וכמה הם מסורים‭,"‬ אומרת ינאי. "בשום תחום ספרותי אחר זה לא קיים. עם כל ההערכה לעמוס עוז, אני בחיים לא אראה את האוהדים שלו מתלהבים כל כך ומרגישים שזה כל כך בדמם ומקימים פורומים באינטרנט שבהם הם מתדיינים על כל דמות וכל מהפך בעלילה".

 

‬מציאות או נמות

יכול להיות שאם במקום לכתוב את "מיכאל שלי" עמוס עוז היה כותב את "מיכ־אֵ לְ ף שלי" גם הוא היה מקבל מאות מיילים ביום, אתרי מעריצים וקהל שמתנהג כמו שילוב בין כת לאיי.סי.קיו. אבל מה גורם לקוראי הפנטזיה להפוך מקהל קוראים לקהל מאמינים שגובלים בפנאטיות?

 

"הז'אנר הזה מצליח כי הוא מביא אותנו הביתה‭,"‬ אומרת ינאי. "הוא נותן לנו לחוות בתוך הנפש שלנו חלקים שאנחנו לא יכולים לחוות בחיי היומיום. אנשים שאוהבים את זה לא מרגישים שהם נמצאים במקום פחות אמיתי  - מבחינת הנפש שלהם זה המקום הכי אמיתי. חיי היומיום שלנו לא מאפשרים לנו לחוות בצורה מלאה את מי שאנחנו בחיים הפנימיים: לוחמים, מכשפים, נסיכות, דרקונים, גנבים  -דברים שהמציאות לא יכולה להכיל‭."‬

 

מי שמבקרים את ז'אנר הפנטזיה אוהבים לקרוא לאנשים האלה אסקפיסטים.

 

"לטולקין יש משפט מאוד יפה על זה: "למה שנלעג לאסיר אם הוא רוצה לברוח מהכלא שלו? ולמה שנלעג לו אם הוא מבין שאינו יכול לברוח, אבל הוא מחליט לא לדבר או לחשוב דווקא על הקירות, אלא על מקומות אחרים?".

 

בארץ, אסקפיזם זה קללה. אסקפיסט שווה יורד שווה משתמט מצה"ל. הגישה שלי היא שהפנטזיה היא ההיפך מאסקפיזם, היא טיפול. הרי מי טוען שהפנטזיה היא אסקפיזם? אנשים שלא מתעניינים בממלכות פנטסטיות מפני שהם לא יכולים לכבוש אותן. לא יכולים לשים שם ממשלה. לא יכולים לנהל איתן קשרי מסחר ולהרוויח כסף. ולכן הממלכות האלה והאנשים שחיים בהן לא מעניינים אותם. בעצם זו צרות אופקים נוראה".

 

אז הממשלה אשמה?

 

"אני חושבת שאם יהיה שלום יהיה כאן כר נרחב לספרות פנטזיה  - ישר תראה איך ז'אנרים כמו מתח, רומנטיקה ופנטזיה משגשגים. אלה דברים שמעידים על בריאות נפשית לא רק פרטית אלא גם לאומית. אין פה רוחב נשימה לכתוב את הדברים האלה, כי אנחנו כל כך חרדים לגורל המדינה, שאנחנו כל הזמן מנסים באובססיביות לשחזר אותה, להנכיח אותה ולהנציח אותה. פנטזיה היא המקום שבו אנחנו יכולים לאסוף כוחות, מתוכו אולי אפשר לחזור למדינה שלנו עם כוחות חדשים ועם ידיעה מי אנחנו.

 

"בארץ יש סוג של טאבו על זה. ויש לי גם הרהורי ספק משל עצמי בזה. למשל, בימים האחרונים, כש-120 איש נהרגו בעזה, איך אני יכולה בכלל לחשוב על ממלכת בבל? זו שאלה קשה. אבל אני נזכרת איך טולקין כתב את 'שר הטבעות' בזמן מלחמת העולם השנייה, ואז המצב לא היה יותר טוב‭."‬

 

אז איך זה לא הצליח עד עכשיו?

 

"אני מוצאת שיש חלל מאוד גדול בספרות הישראלית, שפשוט ניתקה את עצמה מכל הרבדים של מיתולוגיה יהודית, דמונולוגיה ואגדות עם. מן הסתם בגלל שהיה יותר דחוף להקים מדינה ציונית ולהיות חילוני. זו התפתחות של הקאנון העברי הספרותי: בשביל ליצור ספרות עברית שהיא בשר מבשרה של הציונות היה צריך לזנוח את המיתולוגיה ואת סיפורי השדים והרוחות. במשך 60 שנה גדלנו על זה שספר הוא קאנוני וחשוב רק אם הוא מנהל איזשהו דיאלוג עם הציונות. אם יש שם ערבי, מתנחל, דתי, הורים ציונים. הרבה יותר קל לקהל להתחבר למכובדוּת‭."‬

 

ואת לא מסוגלת להיות מכובדת?

 

"בי יש משהו נורא אינטימי ומקרב. המיסקונספציה הכי גדולה עלי היא שאני 'כוסית שכותבת‭,'‬ ואי אפשר לכבד ולחשוק ביחד. זו סתירה. למרות שאני כבר בגיל שבקרוב לא אצטרך לחשוש מזה. בעוד עשר שנים אני הרבה יותר אצליח מבחינה ספרותית, כבר לא יטריד אותי שאני מושכת‭."‬

 

את יכולה לזרז את זה עם ניתוח פלסטי פשוט.

 

"כן. חשבתי על השתלת שפם". ‬

 

השתלת שפם, למען האמת, היא כנראה הטיפול האלטרנטיבי היחיד שבו ינאי עדיין לא התנסתה. היא כבר כתבה על ניו אייג', התבודדה, התנזרה והסתגפה ברחבי יפן ואירופה. "הייתי בקומונה רוחנית בצפון סקוטלנד‭,"‬ היא מספרת. "הם מפורסמים בכרובים הענקיים שהם מגדלים. לכאורה פיות באות ומנשקות להם את הכרוב, ואז הכרוב גדל לגודל שולחן‭."‬

 

בשנות ה־20 שלה, בזמן שרוב האנשים נוהגים לטוס למזרח כדי למצוא את עצמם אבל מגלים בסופו של דבר שעצמם יושב בפאב בלילינבלום ושותה בירה, ינאי הפכה למנוע חיפוש עצמי. חלק מהחיפוש כלל שנה במנזר זן, שבמהלכה התאהבה במורה הזן שלה וגרמה לו להתאהב בה, ואז כתבה על זה ספר אוטוביוגרפי, "אישה באור".

 

"‬ההורים שלי הזדעזעו מזה. עכשיו אני מתרחקת מחשיפה ומכתיבה אוטוביוגרפית‭,"‬ היא אומרת. אחרי מנזר הזן היא הסתובבה באירופה. "ביליתי כמה חודשים בספרד כמעט בבידוד מוחלט. חייתי בטבע, יש שם עמק עם יערות ופרדסים, יערות שעם כמו בספר 'פרדיננד הפר הנהדר‭.'‬ גרתי שם בבית בלי חשמל ובלי מים, ממש לבד לגמרי‭."‬ אחר כך עברה לקהילה האנתרופוסופית בהרדוף. "הם אנשים נפלאים‭,"‬ היא אומרת, "אבל לא יכולתי להישאר שם מסיבות אסתטיות. לא ראיתי את עצמי הולכת עם חצאיות כותנה ארוכות בנתיבי אדמה‭."‬

 

בסך הכל ינאי עברה משהו כמו 12 שנות לימוד מלאות אצל מורים רוחניים, עד שסוף סוף הגיעה לבגרות‭".‬את החלק הראשון של שנות ה־20 בחיי ביליתי לא בניסיון להיות סופרת, אלא בניסיון להיות מוארת. באיזשהו רגע הבנתי שזה לא במסגרת האנושי. יש בזה משהו שמאוד לא קשור לחיים. זה כרוך בסגפנות, בהתנזרות. דווקא בחלק הרציונלי נורא נוטים לזלזל, אבל זה החלק האנושי, בעצם. אנשים נוטים להתמסר לטראנסים ואקסטזות ורומנטיקה והתקפי כתיבה בלתי נשלטים ומערכות יחסים בלתי נשלטות. כולנו מאוד אוהבים שהכל יוצא לנו משליטה, מהסיבה הנורא פשוטה שאנחנו בורחים מאחריות. זה הרבה יותר פשוט לזרוק את האחריות על אלוהים‭."‬

 

מתי את הפסקת לחפש?

 

"איכשהו, כשניסיתי ללכת בדרך הרוחנית ולהתבודד תמיד התאהבתי במישהו  - איזה נזיר, או דני משוגע שחי עשר שנים על הר. אולי זה היה סוג של רמז שהדרך הרוחנית האמיתית היא לאו דווקא דרך ההתבודדות וההיטהרות, אלא דרך החיים. היום, למשל‭,"‬ היא צוחקת, "אני חושבת שהדרך הכי טובה לפגוש בחור היא להחליט להיות נזירה‭."‬

 

היו רגעים שהרגשת שהחיפוש הזה מסוכן?

 

"היה רגע מאוד לא טוב בהולנד שלקחתי סמים - משהו מעבר לגראס - ופתאום נוכחתי לדעת שכל העניין של האני זה פיקציה. בעצם אין שם כלום. אנחנו כל כך רוצים שהאני שלנו יהיה יצירתי ולקדם אותו, וקלטתי שיש שם חושך וחוסר היגיון מוחלט. זה היה רגע נורא נורא קשה. מאז אני לא לוקחת סמים, ואני יודעת שהגבול ביני לבין חוסר השפיות הוא מאוד דק ולא צריך לאתגר אותו. הוא שם ואני מנסה לא להגיע אליו. זו לא איזושהי מטרה אמנותית להגיע לגבול הזה. זה לא מקום יצירתי או פורה, זה מקום נורא. זה באמת הדבר הכי קרוב לריק שאפשר לדמות‭."‬

 

במבט לאחור, הנסיעה של ינאי לטוקיו, שם חיה במנזר במשך שנה, נראית כמו כיף. אבל אז הכל היה מונע מדיכאון גדול. הדיכאון דחף אותה לעבר התרופות נוגדות הדיכאון, שאותן דחפה בתמורה לספר שלה: בטרילוגיית "הלווייתן מבבל", הכוח הרע  - הלווייתן - מייצג את חברות התרופות.

 

"בספר יש צדדים אלגוריים של חברה שחושבת שהדיכאון הוא השטן. לי יש נטייה דכאונית, הראייה שלי את העולם לפעמים מאוד קודרת, והחברה המערבית המודרנית העכשווית לא מסוגלת להתמודד עם הפן הקודר של הקיום. בפרסומות בטלוויזיה כולם נראים מאושרים ומאוהבים ונהנים, למרות שלקיום יש צד מאוד קודר והכל מוביל לאין, לקבר. הכוח הרע, הלווייתן בספר, הוא חברת תרופות משום שחברות התרופות מייצגות תפיסה שלהיות לא מאושר זה מחלה. הן האנטיתזה ללהרשות לעצמך להיות במצב האקזיסטנציאליסטי של דיכאון. דיכאון זה הודאה בעובדה שאין טעם לקיום, שאין משמעות לחיים, שאין אלוהים, שאין דמות אב. כל דמויות האב זה פשוט אכזבה אחרי אכ־ זבה: אלוהים, אליהו הנביא‭."...‬

 

מה עם דמות האב "אבא"?'‬

 

"לא רציתי להגיד. אני באמת חיפשתי את דמות האב בשנים האחרונות, שמישהו יגיד שאני מחוננת, מוכשרת‭."‬

 

למה זה דמות אב?

 

"כי האב הוא דמות שתגיד לך מה אתה. שתעשה סדר בבלגן. שתגיד שאתה מוכשר וצריך להיות עכשיו אחד הסופרים החשובים של מדינת ישראל. אבל החדשות העצובות הן שאף אחד לא יבוא ויגיד את זה, כי אתה באמת לא מעניין אף אחד חוץ מהאנשים שאתה אוהב. כל דמויות האב שהכרתי, בדיעבד מה שהכי מעניין אותם זה הם עצמם. ואם יש אלוהים, מה שהכי מעניין אותו זה הוא עצמו‭."‬

 

למרות שהיא מחבקת את הדיכאון, ינאי נראית בחורה מאושרת להחריד. נראה כאילו מעבר הדירה לממלכת הפנטזיה רק היטיב איתה. "תמיד ביומולדת מביאים לי דיסקים של פי.ג'יי הארווי. לא רוצה לשמוע אותה ואת הקריאות הנואשות שלה. תן לי לשמוע משהו בריא. אני חושבת שלהיות בריא זה לא פחות אתגר מליצור את עצמך כדמות של נסיך אופל דקדנטי. אני מקווה שאני לא נשמעת כמו אילנה ברקוביץ' אחרי שנכנסה להריון וילדה ילד בעין הוד".

 

‬מישהו לאהוב

ינאי אמנם נמצאת בגיל שבו רוב האנשים לא כותבים על גמדים אלא מחתלים אותם, אבל היא רחוקה מאוד מחיים עם ילדים. היא עדיין מנסה להתרגל לחיים עם אדם נוסף  - בן הזוג שלה, אמן המיצג שחר מרקוס. "שחר מאוד מאוד חיובי, ולהיות חיובי זה לפעמים להיות מדחיקן‭,"‬ היא אומרת, שנייה אחרי שהיא חוזרת מהלוויה של אחד מחבריה הטובים, אודי אשרי. "לפעמים הוא לא נותן לי להתאבל. כשהוא הסכים לבוא איתי להלוויה שמחתי, אבל אמרתי לו 'בבקשה תן לי להתאבל',‬ אז הוא אמר לי 'שעה‭."'‬

 

אם יש משהו יותר מפתיע מהעובדה שינאי מקשיבה לגחמות של בן הזוג שלה, זה כנראה העובדה שיש לה בן זוג. לפני חמש שנים היא השתתפה בסדרה "מישהו לאהוב" בערץ ‭,2‬ שם הנציחה בפריים טיים את תקופת הרווקות שלה ואת חיפושיה אחרי בן זוג.

 

"לא הייתי עושה את זה שוב‭,"‬ היא אומרת, "הוצאתי את זה מהמערכת. התאווה שלי לחשיפה אישית באה על סיפוקה, והתפניתי לכתוב ספרים מסוג אחר, לכן זה היה נפלא בזמנו. אני עדיין מרגישה קרבה לאישה שהייתי אז  - זאת אני במצב הרבה יותר רגיש, הרבה יותר פגיע. לא הייתי יכולה להיות מי שאני היום אם לא הייתי מי שהייתי‭." ‬

 

יצא לך לראות את הסדרה מאז?

 

"החבר שלי רואה את זה לפעמים, כשמשעמם לו. זה גם באינטרנט. הוא הולך לראות פרקים עסיסיים במיוחד. היה את הפרק שבו מישהו נטש אותי בצורה נורא פתאומית, הפסיק להתקשר אלי. פעם באה אלי מישהי ברחוב ואמרה לי 'את יודעת שגם אני יצאתי איתו וגם לי החרא הזה עשה בדיוק אותו דבר‭.'?‬ מתברר שהוא היה סדרתי‭."‬

 

באותה תקופה היא פיזרה הצהרות כמו "נמאס לי מאהבה, היו לי מספיק אהבות‭,"‬ ונחקקה בתודעה כרווקה הוללת ונהנתנית. "מה שיפה בלהוציא ספר‭,"‬ היא צוחקת, "זה שזה תמיד מעמת אותך עם כל מיני שטויות שאמרת בעבר. כמובן שאלה שטויות גמורות. יש לי זוגיות מאוד מאושרת יותר משנה, זוגיות מאוד אקסקלוסיבית ומונוגמית. פעם ראשונה שזה ככה‭."‬

 

זו לא פשרה בשבילך?

 

"קשה לשמור על מערכת יחסים בריאה כשכל צד הוא נורא גחמני ורומנטי. היו לי

מספיק שנים לחוות את הצדדים המעוותים של החיים ושל מערכות יחסים. חוויתי את כל מה שרציתי לחוות‭."‬

 

ואין שום מחשבות על ילדים?

 

"זה מעניין אותי. אני בגיל שכבר אי אפשר להכחיש את זה. לאישה יש את הדבר המצער הזה שנקרא שעון ביולוגי. לא כל דבר נקבע על פי כוח הרצון. יש דברים שנקבעים לפי הכוחות הטבעיים. בגילי לא לחשוב על ילדים זה גובל בטיפשות. זו הכתבה מאוד קשה של הטבע‭." ‬

 

הכתבה? תגידי שלא ממש בא לך.

 

"לא. לא בא לי ילדים. אני מאוד פוחדת מזה. אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה בקרוב תהיה בעיה חמורה. הבן זוג שלי אמן ואני אמנית, ההחלטה לעשות ילד לא קלה בשבילנו, אנחנו רגילים לקחת המון מקום בעצמנו ולהיות הילדים בקשר. קשה לי עם המחשבה להכניס ילד נוסף‭,"‬ היא צוחקת, "ועוד ילד שאין לו שום הבנה אמנותית‭."!‬

 

אז אולי תאמצו מבקר אמנות.

 

"אני לא חושבת שזה יגרום לנו אותה מידה של הנאה".

 

מתוך מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם ב"7 לילות"

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה הוקוס פוקוס
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ראיון
    ינאי. הדרך הטובה ביותר לפגוש בחור זה להיות נזירה
    עטיפת הספר. חיפוש עצמי דרך פנטזיה
    עטיפת הספר
    7 לילות
    ynet ספיישל