ניו אייג'

כשפרצה לתודעה הציבורית לפני למעלה מעשור הביאה אריקה באדו סטייל חדש ורענן לאר-אנ-בי האמריקאי, הן בכתיבת השירים והן באופי הגשתם. בתור בונוס הציעה גם לוק שלא ניתן לטעות בו. כיום ברור כבר כי השבחים והגראמיז שקצר "באדויזם", אלבום הבכורה שלה, מוצדקים והוא עומד עד היום במבחן הזמן כקלאסיקה של הז'אנר.

"ניו אמריקה חלק 1". שום דבר לא ממש מרגיש בטוח

באדו הציעה לקהל שלה קונטרסט מעניין. שתי רגליה היו נטועות בחוזקה באדמת הגטאות השחורים של אמריקה, נעות רק לקצב תרבות ההיפהופ אבל הראש הסתובב בספירות אחרות, כשהוא פתוח לעולמות רוחניים רחבים הרבה מעבר לבלינג-בלינג ולשואו אוף הסטנדרטי של עכברושי הגטאות. באדו הסתמנה כ"היפית" של עולם ההיפהופ, ואלבומה השני חיזק את התחושה שמדובר ביוצרת יומרנית ואמיצה.

"ניו אמריקה חלק 1" הוא אלבום ראשון לבאדו אחרי שתיקה של כארבע שנים,

במהלכן רבו השמועות על כך שהיא מחופפת מסמים ושהופעותיה דומות יותר ויותר לעצרות של לואיס פאראחאן, מנהיג שחור בעל אג'נדה קיצונית עם "חיבה" יתרה ליהודים והומואים. כמה מרגיע היה לגלות בהופעה בתל אביב בחודש שעבר פרפורמרית מעולה, המתקשרת היטב עם הקהל וממעטת (יחסית) בהטפות. אבל למרות הלהקה המצוינת והרפרטואר המרשים, לקתה ההופעה בנטיה מוגזמת להיפהופ ולמקצבים מתוכנתים, במיוחד כשמדובר בזמרת סול מדהימה שנמצאת בשיאה מבחינה קולית. אבל רגעים מרגשים היו גם היו ונוצרה ציפייה דרוכה לקראת האלבום החדש.

לאחר חזרתה מארץ הקודש לארה"ב, פרסמה באדו בפורום באתר של הקליקה שלה כמה פוסטים מעוררי חשש בנוגע להתרשמויותיה מהביקור, ושיאם בציטוט נרחב מטקסט אנטישמי מבחיל המאשים את היהודים ברוב הצרות של ארה"ב. מתברר שבאדו של היום היא חיה פוליטית תוקפנית למדי, וגם האלבום החדש שלה לא עושה הנחות למאזין שרק מבקש לבלות שעה עם זמרת סול מוצלחת.

הולכת לאיבוד

לצד החיוב, "ניו אמריקה" היא יצירה הרפתקנית עמוקה ולכאורה מלאה בתוכן ובבשר. לא קל לצלול לתוך האלבום המורכב הזה, שבו שירים משנים עורם רגע לפני השיא, הסינגל מוסתר כרצועת בונוס ושום דבר לא ממש מרגיש בטוח. אבל הצלילה משתלמת. באדו מרכיבה פסיפס מרתק בניחוח כבד של קטורת, שבהאזנה שלישית או רביעית מתחיל להתחבר לתמונה חדה מבעד לענני הסאונד והסטלה. עמה-מה, כמו שאומר אבי מזליקו, התמונה הזו גם די מעצבנת. כאמור, באדו היא עוד אחת בשורה ארוכה של אמנים שהפוליטיקה שלהם מבעסת ומי שמתקשה להשלים עם זה מוטב שיתרחק מניו-אמריקה.

למרבה הצער הבעיות של "ניו אמריקה" אינן רק בנטיה פוליטית. נראה

שבאדו מנסה לכל אורך האלבום להיות מגניבה ומיוחדת אבל בדרך שוכחת את הכוח הפשוט של כתיבת שירים טובים. המשחקים הרבים באפקטים קוליים, ההפקות המתחכמות ושבירת המבנה כמעט בכל שיר ושיר, כל אלו משאירים בסוף טעם משובח רק משניים או שלושה שירים שמרגישים שלמים באמת. למצער, די ברור שאף אחד מהם לא מתעלה להיות המנון ניו-סול נצחי כמו On & On, Next Lifetime, או Love of my Life.

הלב של באדו, כפי שניכר גם בהופעתה בתל אביב, לגמרי בהיפהופ. "היפהופ זה השבט שלי", היא הסבירה במסיבת העיתונאים. באלבום הזה אמר השבט את דברו וגבה ממנה מחיר כבד. המפיקים שבחרה, הנמנים על צמרת ההיפהופ האלטרנטיבי, מתקשים להביא אותה לשיאי רגש. הקול המיוחד של אריקה הולך לאיבוד במערבולת של רעיונות לא ממוקדים ושרבוטים שחלקם מבריקים וחלקם סתם חלולים ממשמעות. כסוג של המשך עוד יותר פסיכדלי ואנטי-קוהרנטי ל"וורלדוויד אנדרגראונד", אלבומה הקודם (והמעולה), באדו לקחה צעד אחד רחוק מדי את ההסתמכות על הביט במקום על המלודיה.

למרות ההסתייגויות, "ניו אמריקה" הוא אלבום טוב, שהרגעים היפים בו הם מהיפים שנשמעו לאחרונה בסול. יד מכוונת ומרסנת היתה מסייעת לו להפוך לקלאסי. הידיים של באדו כנראה עסוקות מדי בלהצדיע לפאראחאן.

• "New Amerykah, Pt. 1", אריקה באדו, הליקון