שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חייל צעצוע
    תערוכה חדשה המנסה לשרטט את דמות החייל הישראלי מצליחה ליצור התנגדות. "כשמותחים קו רציף בין החייל יפה הבלורית של הפלמ"ח לחייל המחסומים, זה כבר מייצר לגיטימציה לאחרון", אומרת האמנית גליה יהב

    לאחר כמעט 60 שנה של התשה ומאבק סיזיפי ראוי לשאול באיזה אופן ולאיזה עמקים חלחל הסכסוך המזרח-תיכוני האלים לחברה הישראלית, ועוד יותר מכך לאמנות? אין ספק שדמות החייל היא מרכיב משמעותי בעיצוב הזהות והתודעה הנפשית בישראל.

     

    התערוכה "חריטות ושריטות - דמות החייל בדפוסים משתנים" שמוצגת במוזיאון פתח תקוה באה לבחון את דמות החייל כדמות מכוננת בעיצוב הזהות האישית והקולקטיבית בישראל, בפרספקטיבה היסטורית ועכשווית.


    "הלילה ה-3 לקרב" של איווט שצ'ופק תומא

     

    כ- 35 הדפסים מאוסף המוזיאון והדפסים של אמנים עכשוויים עוסקים בדמות החייל מנקודות מבט מגוונות - החל מאותו חייל כדמות סמלית המייצגת ערכים ונורמות של גבריות וגאווה לאומית, דרך היותו סמן לחולשה ושבר חברתי, וכלה במבטו של האמן הערבי הרואה את החייל כפלקט, כסמל של ההגמוניה הדכאנית.

     

    סיגל ברקאי, אוצרת התערוכה טוענת "שלא צריך לברוח מהפוליטי, כולנו מכירים את הקלישאה שאומרת שהאישי זה הפוליטי – ברגע שהאמן מייצג את הכאב הפרטי שלו הוא מייצג במקביל את העמדות שכוננו אותו כאדם, שהן במובהק פוליטיות. אי אפשר להתחמק מזה, והתערוכה בהחלט עוסקת בזה".

     

    לעומתה האמנית גליה יהב, טוענת נגד התערוכה והדימוי הסלחני לדמות החייל העולה ממנה: "על פניו כשמוזיאון יוצר מין תערוכת חתך של דמות החייל, רוב הסיכויים שזה החייל של כולנו, לא הקלגס", היא אומרת, "אבל יש פה מצב אנומלי של ילדים בני 18 שכובשים ונשלחים לעשות פעולות שיטור, אז בעצם זה שמדברים על החייל לדורותיו, שכאילו מותחים קו רציף בין החייל יפה הבלורית של הפלמ"ח לחייל המחסומים, זה כבר מייצר לגיטימציה לאחרון. בעוד שכולנו יודעים שזה שנוי במחלוקת".

     

    "האמנות אמורה להיות לצורך העניין כמו עיתונות", מוסיפה יהב, "כפרוצדורה של ביקורת, של סדר יום אחר, כמתנגדת למשטר ולמיינסטרים – דברים שבאופן היסטורי נהגה האמנות לעשות. יש עמים שיש להם את ה'גרניקה', לנו יש אמנים שהיו חיילים, ושבמשפחה שלהם יש חיילים. זו שאלה קריטית – איך מתמודדים עם האנומליה הזאת".

     

    אמנים יוצרים מציאות?

    ברקאי מצידה מגינה על הבחירות שלה כאוצרת התערוכה בפתח תקווה. "יש ויכוח ציבורי גדול על מי מספר את ההיסטוריה ומאיזו נקודת מבט.” היא אומרת, "אבל גם כשהאמנים לא מודעים לתיאוריות מסוימות, השיח הציבורי מחלחל לתוך יצירות האמנות. האם האמנות היא רק מראה שמשקפת את החברה או גם יכולה לשנות אותה? אני לא מאמינה בלשנות את החברה, אלא בלשנות עמדות חברתיות.”

     

    ואלו היו המניעים לתערוכה הטעונה הזו?

     

    "הנושא המכונן של צבא וחיילים נוגע בכל עצב של הישראליות ובכל אדם שחי כאן", היא אומרת, "גם אם הוא לא היה בצבא או שייך לסקטורים מסוימים שלא משרתים - גם אלו מגדירים את עצמם על דרך הניגוד. היה לי חשוב להביא עמדות שידברו בשם עצמן, לא רציתי לשמש שופר לעוד אידיאולוגיה קולקטיבית".

     

    "חשבתי", היא מוסיפה, "שהמקום הטעון בו מוצגת התערוכה – יד לבנים, הראשון למעשה בארץ, שהוקם כדי להנציח את הנופלים – הוא מקום שדרכו ניתן לפתוח קצת את המבט ולאפשר התבוננות על הערכים הסימבולים שכל כך מובנים מאליהם, דרך נקודות מבט שלאו דווקא מקובלות בצורה גורפת". 


    "חייל". ציור: דינה שנהב

     

    בעקבות התערוכה נשמעו טענות על העבודות שמוצגות בה. על כך שפרישה מאוזנת וניטרלית של כל סוגי ה"חיילים" מטשטשת את הגבול בין האזרחות לאמנות, ובסופו של דבר יכולה להיתפס כשקר אתי ופוליטי.

     

    "מה שאני מנסה להראות שזה באמת אותו חייל ישראלי לאורך השנים", מוסיפה ברקאי, "רק שלא בטובתו ולא מרצונו הוא נקלע לצו מוסרי קשה מאוד. עכשיו זה במחסומים, אבל ב1948 זה היה לא פחות קשה לגרש אנשים מכפריהם. אני מותחת קו רציף אבל לא מפנה אצבע מאשימה כלפי החייל, אני טוענת שהוא בעצם מופעל על ידי כוחות חזקים ממנו".

     

    בין אם פרישה מאוזנת של דמות החייל לדורותיו משרתת או חותרת כנגד אותם כוחות חזקים, חשוב לכל הפחות להצביע על השינויים שבכל זאת התרחשו. וזה בדיוק מה שהתערוכה עושה - היא חושפת את התפנית הקיצונית שחלה בעמדותיה של החברה הישראלית ביחס לדמות החייל.

     

    משה טמיר למשל, היה מתנדב שהצטרף לכוח שפרץ לעיר העתיקה במלחמת השחרור, ונפצע באותו קרב שלא צלח. באזרחות יצר טמיר סדרת עבודות בשם "אמנון הפצוע" - דמויות גבריות פצועות, כואבות ולא הרואיות, ועדיין, הלוחם הוא גיבור לאומי המשרת את האתוס הציוני של אותה תקופה.

     

    התעלמות מה"אחר"

    מיותר לציין שכאבו של הצד השני בקונפליקט נעלם לגמרי, ולהוציא מקרים בודדים כמו איווט שצ'ופק-תומא, שמציגה בתערוכה בפתח תקוה, שהבחינה בבעייתיות שבכיבוש השטחים עוד כשכולם היו באופוריה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, סבלו של ה"אחר" יצוף על פני השטח רק בשנות ה80- עם התגברות המודעות הציבורית.

     

    ואכן אט אט נפרץ הסכר, ודברים כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. לא במקרה
    נשמעו במהלך שנות ה-80 ותחילת ה-90 יותר ויותר קולות של היסטוריונים חדשים ושל אחרים שביקשו לבחון מחדש את "השיפוצים" הנרחבים שנעשו בכתיבת ההיסטוריה הארצישראלית, ובכלל במצב המלחמה המתמיד בארץ הקודש.

     

    גליה יהב מבהירה, "מה שנשבר באותם ימים זה איזשהו קוד של מלחמה נקייה לעומת מלוכלכת, קוד של תפיסה 'הגונה' שהצבא הוא צבא ההגנה, צבא העם. בעצם ממלחמת לבנון, האינתיפאדה, תופעת הסרבנות, החיילות כבר לא מובנת מאליה, הכל צפוי והרשות נתונה".

     

    לא מפתיע אם כן שהחייל המיוצג בעבודות העכשוויות, מתגלה בדרך כלל כעייף, פגיע, חלש ומפורק, כמושא פסיבי של החלטות שרירותיות גדולות ממנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חייל צעצוע"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים