נסיך החלומות שיציל אותנו נמצא בעצם בתוכנו?
האם התפקיד שאנחנו מייעדים לנסיך הוא אכן תפקיד שאותו אמור למלא מישהו חיצוני, או שהאחריות היא עלינו? האם המיועד בכלל יודע שזה "תפקידו", או שבניגוד לאגדה, הוא יגיע עם רעיונות אחרים לגבי תפקידו בחיינו? מחשבות בעקבות מופע מחול
ניר בן גל פותח את המופע בהצגת המלחמה הפנימית המתקיימת בכל אחד מאיתנו. המלחמה הזו מתרחשת בין שני גורמים: האחד הוא "הקיים", מי שאנחנו בפועל, לרבות חסרונותינו, והאחר הוא "האידיאל", מה שאנחנו אמורים להיות – אותו נסיך(ת) חלומות, הרוכב על סוס לבן ומציל את הנזקק לו. המלחמה הזו נפתרת בריקוד: במקום להחזיק את הגוף (האידאל) יש לתת לו לנוע ולהרפות (הקיים).
המלחמה הזו בוודאי מוכרת לכל אחד מחייו האישיים, והריקוד מציג דרך להשתחרר ובכך לתעל את האנרגיות לרצונותינו האמיתיים, ולא להקשבה של תכתיבים או להצגה של משהו שאנחנו לא, שכן זה מצב שמבזבז אנרגיות ולאורך זמן ישאיר אותנו מרוקנים לחלוטין.
אין פה קריאה שכל אחד יתחיל לרקוד (אם כי זה שווה בדיקה), אלא שכל אחד יבדוק את המלחמה הזו בתוך גופו וראשו: מול מי בעצם אנחנו נלחמים? מול עצמנו? בתוך עצמנו? האין זו מלחמת התשה שכדאי להימנע ממנה ורצוי לקטוע באיבה?
צריך לתת לגוף יותר כבוד מאשר לנורמות ולציפיות חברתיות ו/או תפישות אישיות שמבוססות על אותן נורמות. זהו תהליך של שינוי תפישת היופי החיצוני במושגים יומיומיים ומתן אישור לאיבוד שליטה עצמית (בגבולות המותר). מצב כזה יביא לקבלה שלמה יותר שלנו את עצמנו. האין זו הדרך האידיאלית שכך יפגוש בנו גם הפרטנר? הרי אם נקבל את עצמנו, יקבלו אותנו האחרים. וגם אם לא יקבלו - לביקורת שלהם עלינו לא תהיה השפעה.
מערכת יחסים לא שוויונית בין נתמך לתומך
אנחנו מרבים לעסוק בערוץ יחסים בקונספט של "נסיך החלומות", "אביר" וכדומה. ניתן לשאול אם באמת קיים נסיך חלומות, אבל לדעתי השאלה המדויקת יותר תהיה – האם התפקיד שאמור נסיך זה למלא יכול להתקיים במציאות העכשווית שלנו? הרי לפי האגדה הוא אמור לרכוב על סוס לבן (מה שבוודאי יקל עליו אולי למצוא חנייה), להוציא את הנסיכה מהמצב הטראגי שהיא נמצאת בו (למצוא לה עוזרת בית, במקום שהיא תהיה כזו לאחיותיה המרשעות, לדוגמה) ולבסוף, לדאוג לפרנסתה ולשאר צרכיה (מה שאומר שהוא מסתכן בתביעה מצד עמותות פמיניסטיות).

מול מי אנחנו בעצם נלחמים? (צילום: אבי נתן)
המופע מעלה שאלה חשובה: האם מערכת יחסים שאינה שוויונית בין נתמך לתומך היא מערכת יחסים שיכולה להתקיים לאורך זמן? ואם כן - מה טיבה?
מועבר פה רעיון שאדם לא צריך להיות תלוי בפרטנר חזק, אלא לדאוג לעצמיות חזקה משל עצמו. השאלה הזו הביאה אותי לתהות בעוצמה שיש לאדם ובחולשות בהן הוא נתקל, אם בתוך עצמו ואם בגורמים חיצוניים.
האם התפקיד שאנחנו מייעדים לנסיך מהחלומות, שיבוא ויגאל אותנו מפחדינו ויטפל במכאובינו, הוא אכן תפקיד שאותו נסיך אמור למלא, או שהאחריות לעשות זאת היא עלינו? האם הנסיך המיועד בכלל יודע שזה "תפקידו", או שבניגוד לאגדה, הוא יגיע עם רעיונות אחרים לגבי תפקידו בחיינו, ולא בהכרח לפי התפקיד שייעדו לו האחים גרים? ואולי בעצם אנחנו בו-זמנית הנסיכים והנסיכות מהחלומות, לכן אנחנו אחראים להצלת עצמנו?
לאהוב את השקט שבין הצלילים
את המופע מלווה מוזיקה אלקטרונית. ניר בן גל מודה שהוא לא חובב הז'אנר במקור, אבל עם הזמן למד להכיר ובעקבות זה לאהוב את המוזיקה הזאת. לא פחות מכך, לאהוב את השקט שבין הצלילים. לי זה מיד העלה אסוציאציה מעולם הפו"פ, על כל הפעמים שבגלל תיוג זה או אחר פוסלים מישהו על הסף ומחסלים כל סיכוי לקשר. אולי זאת טעות? אולי אנחנו מפספסים? אולי אנחנו חייבים לעצמנו בדיקה מעמיקה יותר של זה שמולנו, ודרך זה בדיקה של עצמנו בסיטואציה?
ואם עברנו את השלב הזה, לתת סיכוי לאחר, מתחיל השלב הבא. בריקוד רואים את זה בצורה ויזואלית: התגפפויות לצד לחימה, ליטוף לצד תנועת מלחמה.
האם זו הסיבה לרווקות מתמשכת או לגירושים מהירים? האם אי פעם חשבתם על זה שמולכם - איפה אני נגמר ואיפה מתחיל הפרטנר? כמה מותר לי להיכנס למרחב מחיה של זה שמולי? אולי אני כופה עצמי בלא ידיעתי? מצד שני, כמה אני צריך להיות קשוב לרצון של זה שמולי כדי להיכנס למרחב שלו ולהיות שם בשבילו, לא להיות מרוכז בעצמי?
מצד אחד אנו אמורים להיות שלמים, ומצד שני להיות בעלי כמיהה למישהו. האם זה נוגד אחד את השני? כל אחד כנראה צריך לתת לעצמו את התשובה, בהנחה שהוא מחפש זוגיות שממלאת ולא מרוקנת, בונה ולא מפרקת, מכילה ולא מוקיעה (או מקיאה).
אם נפסיק לחפש את מה שהתאים לבתי מלוכה עתיקים ולאגדות, אם נהפוך להיות שלמים ונמצא מישהו שלם עם עצמו, אם לא ננאם נאומים אלא נקיים דיאלוג, אם נקשיב לא רק לרעש אלא גם לשקט שבין הצלילים - אולי נמצא את שרוצה הלב ושאר הגוף.
- מופע המחול "נסיך החלומות", בכוריאוגרפיה של ליאת דרור וניר בן גל, מועלה על ידי תאטרון תמונע