יומן הנעל האדומה

המשימה היתה ברורה כמו פקודת מבצע במלחמת לבנון השנייה: "תסתנן בעורמה לשבוע שדאות של דוכיפת, מצויד רק בנחישות ובאישור דובר צה"ל, ונראה כבר מה יקרה". יצאתי לדרך עם כל מה שאדם זקוק לו כדי להתמודד עם הלילות הכי קרים שנרשמו בצפון הבקעה מאז שיונית לוי שידרה משם - המון בגדים חמים, אינטליגנציה לא נורא גבוהה, בקבוק של ג'נטלמן ג'ק וקשיחות בלתי מתפשרת.

"קר לי. קר לי לאללה", אמרתי לאף אחד ספציפי כשסגרתי מאחורי את השער של הש"ג. אף אחד לא ענה. הסתכלתי מסביב, ולאור השמש השקרנית של הצהריים ראיתי עשרות אוהלי טירונים מגולגלים וקרוואנים של אנשי סגל עם כתובות מרוססות כמו "זהירות, מבנה מתלקח" - כי אחרת איך המחבלים יידעו לאן לכוון.

"כן, זה מצחיק", אמר לי עומר הצלם כשחיכינו לג'יפ סופה 2 שייקח אותנו מהבסיס לשטח שבו מעבירים כ־100 טירונים את שבוע השדאות ההיפותרמי שלהם. "אתה בטוח שדובר צה"ל לא אמר שאסור לשתות באוהל?".

"לא במפורש".

"מגניב, חביבי", אמר הצלם. הוא סיים צבא ב־2001, אבל השתמש בסלנג של יצחק שדה. "אז מה? אם נכנסים לעזה, דוכיפת בפנים?".

"אנא עארף, אומרים שיש מצב. כוס אמק איזה קור".

"מי זה אומרים?".

"דיברתי קודם קצת עם הש"ג. אגב, ידעת שאיציק קלה הוציא דיסק חדש?".

כשסוגרים מראש כל פרט עם דובר צה"ל - מתי תגיע ומתי תעזוב, איפה בדיוק יחכה לך השק"ש ומה יהיה הלו"ז המדויק של השהייה בבסיס ובשדאות - באמת שלא צריך לחכות יותר משעתיים לסופה 2 שייקח אותך לשטח, שם לא יחכה לך שום שק"ש. זה דווקא התאים לי, כי בשטח בדרך כלל לא מחכה גם כיף ענק; סטטיסטית, המשפט "אתה בא לשטח? יהיה כיף ענק" נאמר ברחבי העולם אפילו פחות פעמים בשנה מ"אתה רוצה שאצרף חברה?".

הסופה 2 הגיע בסוף, כולל אבזור כמעט־אזרחי, חימום שמקורו בלב כדור הארץ ואפילו מערכת רדיו דיסק. אגב, בניגוד לסטיגמות שעוברות לכם בראש, הנהגים של היום כבר לא שומעים קלטות של מוזיקה מזרחית, אלא בכלל דיסקים של מוזיקה מזרחית.

אחרי נסיעה של כמה קילומטרים ירדנו מהכביש לדרך עפר, ואחרי כמה קילומטרים עלייה הגיע הזמן שאצא מהג'יפ. וזוכרים את הקטע מ"היום שאחרי מחר", עם ההוא שרק מוציא את האף מהמסוק וישר הופך לגוש קרח? אז אני לא באתי במסוק.

ארץ חי"ר

אין שום דרך אנושית - לא כזאת שמשלמים לי מספיק בשבילה - לתאר את הקור ששרר בגבעות ובוואדיות של צפון הבקעה. אבל אין ספק שהיה מספיק קר כדי שפולנייה תרגיש בנוח.

הערב כבר ירד על המפקדה, שהורכבה מאוהל פיקוד מאולתר, אוהל רס"פ פתוח ושני אוהלי סיירים אמריקאיים מדונדשים עם רוכסן. חייל רועד חיבק את עצמו מעל ברוס בוער ומלמל: "אני קופא, בחיים לא היה לי כל כך קר". זה היה הסמ"פ.

"איזה ערבי יבוא לכאן בקור הזה, אני לא מבין. ואם יבוא, ילך דווקא מפה? ילך מסביב, בחייך", הצעתי מחוכמת אבותינו.

"אתה מ'בלייזר', נכון?", פנה אלי הסמך. "יופי, עוד מעט תצטרף לטירונים על הגבעה. הייתי בקורס קומנדו, נעביר להם כמה דברים מעניינים. תכתוב על הטבח, אקבובו. הוא דווקא לא היה בקורס קומנדו".

"מה לכתוב עליו?".

"לא יודע. הוא חצי אתיופי, רבע תימני, חמישית מרוקאי, שתי תשיעיות עיראקי ושארית סורי. אבל תכתוב אקבובו. בקורס קומנדו לא היו אנשים עם שמות כאלה קורעים. ותזכיר גם את ג' ואת החופ"ל".

"מה אני, ד"ש עם שיר?".

"אפשר לבקש את 'מתגעגע' של איציק קלה?", שאל הנהג.

"אקבובו", שאלתי את אקבובו, "מה לכתוב עליך?".

"מה אני יודע? איזה קור, רבאק".

"כן", סיכם הסמך, "אפילו בקורס קומנדו לא היה כל כך קר".

כדי להתחמם הצית אקבובו עוד ארגז תחמושת מלא בסולר, ואז גילה שזה היה בנזין. הלהבה זינקה לשמיים והוציאה מהסמך משהו בסגנון "הלו, אקבובו, שכחת שעד ששחררנו אותך מעבדות היית רץ יחף עם תחתונים ופסק־זמן?", אבל אם הסמך עלול להסתבך כי הוא אמר משפט בסגנון הזה, אז הוא אמר משפט בסגנון אחר לחלוטין.

על הרכס הקפוא נפרשו עשרות טירוני דוכיפת שהגיעו לגדוד מתוך אהבת הארץ או אהבת ה־M-16 המקוצר. חלק אכלו מקופסאות שימורים, ואחרים התאמנו סביבם באבטחת 360 מעלות. הם סיימו לאכול כשאני סיימתי לטפס על מתלול בעקבות המ"מ, מתנשף כמו פואד כשהוא קם מהכיסא.

מתברר שטירונים עדיין עושים בשדאות את מה שעשו טירונים בשדאות בתקופתו של פואד, רק בלי רוגטקות ובלי שפואד יצטרך לשחק את גוליית. מצד שני, באותו צה"ל שבו מילואימניקים עדיין מסתובבים בלי מקוצר, כל טירון בחטיבת כפיר מקבל אחד - והמפקדים שלו כבר מקבלים M-4 מושחם, שזה הנוצץ של הצבא. כל המקוצרים האלה הולמים את ההתמחות החטיבתית בלוחמה זעירה, וחשוב מזה, הם עוזרים לשווק למלש"בים את חטיבת החי"ר הכי צעירה והכי אלמונית בצה"ל. יחד עם הנעליים האדומות והכומתה המנומרת, עושה רושם שזה עובד לא רע: רוב המחזורים של כפיר מלאים אך ורק בחיילים שרוצים להיות שם. בכל מקרה, זה בטח עובד יותר טוב מהסיסמה: "כפיר. בואו, קר פה".

"אני אדבר עם המ"כים שלהם", אמר לי המ"מ והצביע על הטירונים. "זה לא בסדר שהם בשיא הגובה".

"נכון", הוספתי. "ב־Call of Duty 4 היו מורידים אותם בשנייה".

רבע שעה אחר כך סיימה המחלקה לתרגל סחיבת פצוע משיא הגובה לנקודה נמוכה יותר; מתברר שאחת המסקנות ממלחמת לבנון השנייה היתה שיחידות לוחמות צריכות להתמקצע בסחיבת חיילים על ציודם. כך שהיום כוללת השדאות - לצד חפירת עמדות, זחילות, שיעורי סימנים ותנועה, תרגילי מלחמה קטנים וקפיאה - הרבה סחיבות פצוע לקול צעקותיו של מ"כ. עזבו, יש דברים שאדם חייב להיות בן 18 כדי לחשוב שהם הגיוניים.

חוץ מהאימונים והקפיאות, נדמה שהמטרה העיקרית בשדאות היא שהטירונים לא יישנו. אז לפעמים, אם אפילו למ"כים נמאס לתרגל עוד סחיבת פצוע, שולחים את המחלקה לפעילות הזויה ואקראית לחלוטין כמו רמיסת שיח. המחלקה הקפואה קופצת בשמחה על כל משימה שתחמם אותה קצת, ואילו המ"כים ממשיכים בינתיים להתגעגע לסיגריה. בכלל, המ"כים סובלים בשדאות יותר מהטירונים. הייתי אפילו אומר שהם סובלים כמעט כמו העיתונאים. הם כבר עברו את זה פעם אחת והם יודעים מה עומד לבוא; הם קופאים בזמן שהטירונים זזים או ישנים; ואיפשהו יש מ"פ שעצבני עליהם.

אגב, פרט לסחיבות פצוע כמעט שלא מתזזים את הטירונים. בטח שלא בשטח. פעם, אתם זוכרים, המ"מ היה אלוהים והסמל סגנו. היום המ"מ הוא משפטן והסמל לא נמצא כבר שבועיים, וואלה, באמת שכחנו ממנו וצריך לצלצל לשאול מה שלומו. כל חייל שהשתחרר אי פעם בטוח שהצבא התרכך מאז שהוא היה שם, אבל אני אומר לכם: בשביל להוריד היום טירון למצב 2 צריך אישור של אלוף הפיקוד.

ההצגה חיילת להימשך

בגלל שאין באמת מה לעשות בשבוע שדאות, או בגלל שאין לאף אחד כוח לעשות את זה, ברוב בסיסי הטירונות בצה"ל נמשך השבוע הזה משהו כמו שלושה וחצי ימים (אתם מכירים את הלך המחשבה; שדאות זה סיוט, ובמלחמה כבר נאלתר). ועדיין, אין כמו הימים האלה להפוך צ'יקמוק לחייל. אספתי כמה טירונים, ותחת עין משגיחה של מ"מ דיברתי איתם על הקשיים הנלווים לשהות בשטח: "כוס אמק, קר פה", אמרתי.

בתום הדיון הספונטני הודיע המ"מ שהוא צריך להכין תיק תרגיל, ושאל אם אני רוצה לחזור איתו למפקדה.

"זה בירידה?", שאלתי.

כשהגענו לאוהל הפיקוד רכן המ"מ הצעיר מעל תיק תרגיל בעובי דוח וינוגרד, שנועד לאימון מסובך שבו ילכו 30 חיילים על גבעה במשך 25 דקות. בעודו ממלא את התיק נכנסו עוד כמה מפקדים, וגם מד"סניקית שקפצה לבקר את הסגל. היא סידרה מראש ג'יפ שיחזיר אותה לבסיס אחרי שעה; אם היא היתה יודעת מראש שהוא יגיע אחרי שלוש שעות - שבמהלכן כולם יבהו בה ואחד המש"קים יציע לה להצטלם ל"הבת של השכן" - אולי היא היתה מוותרת. והיא בטח היתה מוותרת אילו ידעה מראש שיהיה כל כך קר, שהחל מ־23:00 ייאסר בפקודה לצאת מהאוהל ולברוח אל זרועותיו המפנקות של המוות ההיפותרמי. אני חושב שהבטתי בה בערך שלוש דקות במצטבר, ושלוש דקות באוהל שמריח כמו חיילים זה בדיוק מספיק זמן בשביל להתאים את הסטנדרטים שלך לבחורה היחידה בסביבה. בחורות פשוט נראות יותר טוב בתנאים האלה; זה קצת כמו לראות את העולם דרך העיניים של עומר ברק.

כשהסמך יצא החוצה לביקור לילי אצל המפקדים, קול רעידת הביצים שלו נשמע היטב בתוך האוהל. "שמע", אמרתי למ"מ שעדיין שקד על תיק התרגיל, "ב־Call of Duty 4 לא כזה קר".

"חכה רגע, אני מסיים לנסח את פרק ט"ו ואני איתך".

באוהל הרס"פ הסמוך לא היו לאקבובו הרבה מצרכים, חוץ ממנות קרב וכמות בלתי מוסברת של חרדל. איכשהו הוא הצליח בכל זאת להכין שקשוקה, שעליה ויתרו הסמ"פ והמ"מים "כי גם החיילים שלנו באוהלי הסיירים לא אוכלים עכשיו אוכל חם". אני מצידי ויתרתי עליה כי הרעלת קיבה אני יכול לחטוף בבית, ופרשתי לאוהל הסיירים שהוכן במיוחד בשבילי בדיוק כשהחילוץ של המד"סניקית הגיע סופסוף.

היה חם להפתיע באוהל האמריקאי החדש שצה"ל סחב מצבא ארה"ב אחרי שזה האחרון שכח אותו בתרגיל בארץ. בחוץ נשקו המעלות לאפס, אשכים של חזירי בר קפאו, עשרות טירונים של דוכיפת ישנו רועדים, בדואים סחבו מנות קרב שהשוקיסטים שכחו בשטח - ובפנים היה חם. אבל גם מחניק, אז פתחתי את האוהל כדי להכניס קצת אוויר. היה כל כך קר שהוא נכנס בגושים.

"אתה בטוח יודע שאלכוהול לא באמת מחמם את הגוף", אמר לי עומר הצלם. "אתה לא מכיר את הסיפור הזה שמספרים בטירונות, על שני החיילים ששתו וודקה בשביל להתחמם בשמירה וקפאו למוות?".

"לא", עניתי.

"אה, בסדר, אז תמזוג עוד כוס. לא רע פה בסך הכל, אה?".

"חוץ מזה שאנחנו תקועים בשק"ש אחרי שכל היום פיסטנו פה ואדיות? לא, לא רע פה. אני כמעט לא מקנא באיציק שנמצא עכשיו במלון פאר בקפריסין. אני עדיין די מקנא בו על השאשו שלו, אבל ככה זה שחורים. אם רק היה אפשר להוציא את הזין מהאוהל בשביל להשתין בלי שהוא ייסדק".

"בצה"ל של פעם", סיפר עומר הפלמ"חניק, "היו פותרים את זה עם מטול של אר.פי.ג'י. מכניסים את הזין מצד אחד, וזה זורם מחוץ לאוהל. זה הדבר היחיד שאר.פי.ג'י טוב בשבילו. זה, ולירות אותו פעם אחת בזמן תרגיל. לא פוגעים בכלום, אבל הוא עף כל כך גבוה מעל המטרה שירדן מכניסה את הצבא שלה לכוננות. בכל מקרה, חבל שאין לנו אר.פי.ג'י".

"כן, זה אחד מהרגעים האלה בחיים".

לפתע שמתי לב ששוכב לידינו עוד מישהו. ואז נזכרתי: כמובן, זה חמי, הטירון ההיפותרמי. הוא נשלח לשכב באוהל הסגור כדי להפשיר. אלה הקשיים הקטנים בשדאות שגומרים אותך, ששולחים טירונים לחופ"ל כדי לגרד איזה גימל או לפחות איזה פטורון קטן ממשהו: הקור, העייפות, השעמום, הקוצים, היעדר הזמן לנוח, חוסר היכולת לנשום אחרי שעומר הפליץ באוהל.

חשבתי על זה ועל דברים דומים, למשל אם הכנסנו כבר לאחד הגיליונות את החוק "אנשים נוחרים תמיד יירדמו לפניך", אבל בכל זאת שקעתי בשינה הטובה ביותר שחווה אי פעם מישהו בשבוע שדאות.

צפונית־אזרחית

יש לי בן דוד שהשתחרר בשנת 90', ולפני שהתגייסתי הוא תמיד סיפר לי סיפורים על הצבא שלו. בדרך הביתה, לא רחוק ממעלה אפרים, נזכרתי בתרגילי המוטיבציה שהוא היה מעביר לחיילים הנחלאווים שלו. הוא היה עושה איתם כמה תרגילי שחרור, ואז מבקש מהם לשכב על הגב, לעצום את העיניים ולדמיין דברים מהאזרחות: קערה של צ'יפס חם וכוס בירה קרה בפאב של המתנדבים בקיבוץ; ארוחת ערב רגילה עם סלט וחביתה; הבחורה הכי כוסית שהם פגשו ביציאה האחרונה. ואז המניאק היה מזכיר להם שממש עכשיו יש לא מעט אנשים שאוכלים ושותים ומבלים ומזיינים ואוהבים - ושהם יכולים לעשות את כל הדברים האלה רק כי אנשים אחרים מוכנים להקריב שלוש שנים מהחיים, ואולי את החיים עצמם, כדי לאפשר לחיים הנורמליים האלה להתקיים.

כשחזרתי הביתה החלטתי להרים לו טלפון; משהו הציק לי. "בן דוד, שאלה: נשארו לך חיילים בסוף הטירונות, או שכולם הלכו לקב"ן?".

"אתה צוחק? התרגילים האלה הוציאו מהם טונות של מוטיבציה, כאילו היה להם ברור פתאום מאיפה הם באו ולאן הם הולכים".

"ולאן הם הלכו?".

"בדרך כלל לשמור בבונקר".