חיים בהדחקה

יורם חזן ורן אלמליח, חברי "כנסיית השכל", גדלו, יצרו וניגנו מוזיקה בשדרות. חזן עזב את העיר בזמן שירותו הצבאי ואלמליח מתגורר בצמוד לעיר, בקיבוץ דורות. הלהקה היתה חלק מהגל המוזיקלי משדרות שהגיע בשנות התשעים והביא איתו גם את להקת "שפתיים" ו"טיפקס". עכשיו, שנים רבות אחרי שהם רואים את מבול הקסאמים נופל בעיר שלהם, הם חושבים שהמצב נהיה אבסורד.

"אני לא אתבטא בכל מיני דעות מלומדות כמו 'חייבים להיכנס בעזה ולהפסיק את זה', כי זה לא העניין שלי, אני לא פוליטיקאי ולא צריך להיות", אומר יורם חזן, "אבל יש תחושה, ואני בטוח שהיא מציאותית, שהמדינה קצת מחולקת. נראה לי שמה שקורה בצפון לא מעניין אף אחד וגם לא מה שקורה בדרום. המדינה מנותקת.

"אני מאשים גם קצת את עצמי שאני מנותק. אני נמצא בתל-אביב ולא באמת חווה את מה שקורה שם, למרות שיש שם הרבה אנשים שאני אוהב ואיתם אני מדבר ומתעדכן. אבל התחושה היא ניתוק, וזה התפקיד של המדינה לחבר את כל מה שהתפרק. אם היא היתה עושה את זה, אני חושב שהמצב היה נראה אחרת".

"זה לא משהו שמתרגלים אליו", מוסיף אלמליח, "לא ראיתי מישהו אחד שהתרגל לנפילות קסאמים. או שאתה מדחיק את זה טוב, כמוני למשל, או שאתה חיי עם התקפי חרדה בכל יום. ברור שחשוב למצוא לזה סוף ופיתרון, אבל חשוב הרבה יותר לדעתי הוא היחס של הממסד לאנשים שם. הממשלה התרגלה, התושבים לא. וזה מאוד נוח לממשלה שחוטפים קסאמים בשדרות במקום להתפוצץ באוטובוסים, זו קלישאה, אבל זה אמיתי.

"היחס לתושבים פשוט משפיל, מתייחסים אליהם כמו גנבים ורודפי בצע. בבית קפה, שאני שותה בו בכל יום, נפל קסאם. בעל המקום היה צריך להילחם על פיצויים ובסופו של דבר נתנו לו סכום מגוחך שלא מכסה כלום. האוכלוסיה שנשארה בשדרות היא אוכלוסייה חלשה. כל מי שהיה לו טיפה של אמצעים, ברח. וזה הכי קל להתעלל באוכלוסיות חלשות".

"חרדה זה הדבר היחידי שמדברים עליו", מוסיף חזן, "יש לי חבר שלומד בספיר והוא חוטף שם מלא קסאמים והוא בפאניקה. אני זוכר שביום שישי אחד בבוקר הוא הגיע אליי וכולו מבוהל. זה לא צחוק, נכון שלא שומעים הרבה על אזרחים שנפגעו פיזית, אבל הפגיעה הנפשית היא לא פחות חמורה, שלא לדבר מה שזה עושה לילדים".

כשני יוצרים שהגיעו משדרות, נראה לכם שהתרבות והמוזיקה יכולות לגרום לשינוי כלשהו?

"אני חושב שזו אחת מהדרכים היחידות להפנות את תשומת הלב לעניין", אומר

חזן, "אם עורכים הופעה למען התושבים או מדברים על זה קצת, אז זה מושך תשומת לב, אבל כוח ההשפעה לצערי הוא קטן. בימים אלה אנחנו מנסים להרים את המופע הגדול שלנו בליווי ה-40 נגנים בעיר, אבל זה בלתי אפשרי בגלל אישורי ביטחון ובעיות לוגיסטיות. זה מאוד חשוב לנו, ובמקרה הכי גרוע, אנחנו נופיע מחוץ לשטח הקאסמים ונביא את כל התושבים ואת עוטף עזה.

"אני לא מאמין שיש הרבה כוח", מוסיף אלמליח, "מוזיקה יכולה לשנות חיים של אנשים אבל לא של ציבור, קשה לי לראות מהפכות מגיעות דרך המוזיקה, אבל בכל פעם שאנחנו מבקרים שם כלהקה, אנחנו מנסים לארגן משהו בעצמנו. בדרך כלל זה מגיע דרך התנדבויות מגופים שהם חיצוניים לשדרות. ניגנו עם גיטרות אקוסטיות ברחוב ולילדים בבתי ספר. אבל צריך לארגן שם מופע ראוי, משהו גדול שיגיע מתוך העיר".