בעל הבית השתגע

באולפן 3 באולפני הרצליה עומדות שלוש קוליסות ומסמנות את אחד הסטים הכי קטנים בארץ. לא מדובר פה באיזו הפקה חסרת תקציב של סרט עצמאי, אלא בדירת השותפים דובה (טל פרידמן), קיפוד (מריאנו אידלמן) ונטע לי (עלמה זק), שנאלצים להיאבק מדי שבוע באפי (אסי כהן), בעל הבית הרשע. על הסט מסתובב פרידמן בחלוק מגבת ומדבר בסלולרי, עלמה נחה על מזרן ורק ברווז הכלב ממשיך לעשות בין הטייקים בדיוק את מה שהוא עושה תמיד: זוקף אוזן אחת בחשדנות ושומט את האחרת בשלווה סטואית.

זהו יום חמישי, היום שבו מצלמים את המערכון שישודר ביום ראשון. השחקנים קיבלו את הטקסטים רק בערב שלפני, עשו קריאה יחד עם העורך הראשי מולי שגב ועם במאי מערכוני האולפן, ירון שילון, ערכו קצת תיקונים בטקסט והופ! למחרת בבוקר הם כבר מצלמים את זה. למקרה שישכחו, יש בצידי הסט של הדירה טלפרומפטר שמסייע להם לזכור את הטקסט.

חיש מהר מתברר לי שברווז אינו כלל שמו האמיתי של הכוכב על ארבע הרגליים. אני מגלה זאת בדרך העתיקה ביותר כשאנשי צוות רבים מכריזים: "שביט, בוא הנה!", או "בוא, שביט, הנה נקניק". אומנם אנשים רבים מגיבים לקריאות אלה, אבל לא באותה מהירות של ברווז, שם הבמה של שביט, כלבו של שילון (כן, הבן של יגאל), שנקרא על שם שביט אלימלך, השוער האגדי של הפועל תל אביב, הקבוצה האהובה על מר שילון הצעיר. למעשה שביט הכלב ושביט השוער אפילו נפגשו פעם אחת, אך שביט הכלב, עיוור לרגע ההיסטורי שבו נכח, בחר להטיל את מימיו ולהתבטל על כר הדשא והשוער האגדי כלל לא התרשם.

שילון מספר שמולי שגב רצה מערכון קלאוסטרופובי, ולכן מצלמים אותו בשיטה קצת שונה ממערכון רגיל ובניגוד לחוקי הז'אנר: בדרך כלל מצלמים עם שתי מצלמות ואילו בצילומי המערכון הזה משתמשים רק במצלמה אחת שזזה כל הזמן, ולפעמים אפילו לא רואים את מי שמספר את הבדיחה.

מערכון קלסטרופובי. אולפן 3, אולפני הרצליה

מאוחר יותר באותו היום אמור להגיע דני רובס לצילומים בתפקיד אורח ומחלקת איפור שיער באקסטזה. המערכון אמור להציג את אפי בעל הבית ורובס צעירים יותר ב־20 שנה. לרובס, יש לציין, היתה באותם ימים רעמת שיער שלא היתה מביישת את דובה, אבל כיום יש לו קרחת. הדיבור מאחורי הקלעים הוא האם רובס יסכים לחבוש פאה לזכר ימי נעוריו, אבל האווירה פסימית ובצדק. כשהוא מגיע אל הסט הוא אינו מעוניין לחבוש את הפאה, כדרכם של קרחנים גאים מאז ומעולם. בין הצילומים הוא מנגן ביטלס ועלמה ומריאנו זרוקים על המזרן וזורמים עם התוכנית כבקשתך.

אבל רגע הזן הזה מגיע בסופו של תהליך מאוד ארוך - שהתחיל כבר בקיץ האחרון, כש"ארץ נהדרת" היתה בחופשה - הכולל מולי שגב אחד, הרבה תסריטאים, עורכת משנה, במאים, צלם ושחקנים. כבר בקיץ התחילו לחשוב ב"ארץ" על המערכון הבא, זה שיחליף את הפילוסים שהחליף את הבלוג של מאי שהחליף את הרומנים והקוריצות שהחליף את לובה. זה שיהפוך, בתקווה, לשיחת היום בפינות הקפה. כבר אז, בקיץ, נזרקו רעיונות לאוויר, כשאחד מהם יהיה מערכון על מצוקת הדירות בתל אביב.

בעצם מיני סיטקום. עלמה זק ואלי מריאנו (צילום: רועי חביב)

"ראיתי איזו כתבה של אילן לוקאץ' (כתב התרבות ב"חדשות ערוץ 2" - א.א) על דירות של 10 מ"ר שעולות המון כסף, כתבה מצחיקה", מספר שגב. "ישר חשבנו לדחוף אנשים בכזה דבר וזה מקצין את חווית הדיור עם שותפים, שאופיינית לגיל מסוים שבו אתה צריך לחלוק דברים אינטימיים עם אנשים שאתה לא מכיר".

איזו פונקציה ממלא המערכון הזה, וגם הקודמים - הבלוג, הפילוסים והרומנים?

"זה בעצם מיני סיטקום. מבחינת כתיבה זה אותו תהליך שעוברים כדי לפתח סדרה, רק יותר תמציתי. בבלוג למשל, היו 15 פרקים, כולל פרק סיום, וזה נורא כיף. המערכונים האלה פונים לקהל קצת שונה ודווקא לוקח יותר זמן להתחבר אליהם. החלק הראשון של התוכנית פונה לקהל יותר רחב שקל לו להתחבר לחיקויים, אבל בניגוד לחיקויים, שהם נורא אינסטנט ומתייחסים למה שקרה באותו שבוע, זה קצת יותר מאתגר. אבל ברגע שזה תופס זה הופך לעוגן ואנשים נהנים לחזור אליו. עידן הסיטקום קצת פסח על הטלוויזיה פה מכל מיני סיבות ונורא כיף לחזור לדמויות שאתה מכיר. ואנחנו בתוך 'ארץ' מספקים את החלק הזה. הבלוג, הפילוסים, אנחנו מתייחסים לזה כמו לסדרה, אבל קצרה".

כמו סדרה אבל קצרה. (צילום: רועי חביב)

כשאני מרחרחת מסביב אני מגלה שהמערכון מבוסס על אחד התסריטאים, איתי רייכר (שכותב אותו ביחד עם ערן זרחוביץ', "מסודרים") ועל חברו הטוב, הזמר ושדרן הרדיו המיתולוגי בני בשן, בגרסה של לפני כמה שנים.

"השניים האלה, דובה וקיפוד, משקפים את הדור הזה - אין להם אמביציה בשיט", אומר שגב. "אפשר לחלק את הדור הזה לשניים: אלה שנורא חשוב להם לעשות כסף והם נורא אמביציוזיים, כמו החבר'ה מ'מסודרים', ויש את אלה שנורא רוצים כסף אבל אין להם כוח לקום מהפלייסטיישן. אלה אנשים שמתעוררים בגיל מאוחר יחסית. "התקבעות בקריירה וביחסים בגיל צעיר היא לגמרי לא באופנה היום, אנחנו רואים את זה מסביבנו. החברים שלנו שלא מבינים מה אנחנו עושים בעבודה כל היום, הם אלה שרואים טלוויזיה כל היום ומתערבים אם בנשיונל ג'יאוגרפיק יראו נמר או כריש".

אחרי שמגיע רעיון למערכון, יהא מקורו בכותרת ראשית בעיתון, בחלום ריאליסטי חזק או בכתבה של לוקאץ', צריך לכתוב אותו. וזה אף פעם לא פשוט.

"למערכון הזה היו המון דראפטים עד שהגענו למשהו סביר", מספר רייכר. "עד המערכון הראשון כתבנו, ערן זרחוביץ' ואני, 14 דראפטים. זה היה אותו דבר רק לא מצחיק. וגם צריך להפוך את הדמויות לאהובות. בדברים האלה אתה יודע שזה מצליח, כשאתה בא לכתוב מערכון אחרי חודש וחצי שלא כתבת את זה ופתאום אתה מוצא את עצמך כבר בעמוד 3, מגלה שלדמויות יש חיים משל עצמן והן מתפעלות אחת את השנייה".

איך אתם יודעים שזה תופס?

"אני לא יודע איך זה תופס, אני פה במערכת כל היום, ככה שאין לי מושג. אבל אני מרוצה מהדבר הזה, אני לא מתעסק בזה".

ומה מקורות ההשראה לדמויות?

"מקורות ההשראה לדמות של טל (דובה) הם בין היתר The Dude מ'ביג ליבובסקי' וגם קצת בני בשן, שהוא החבר הכי טוב שלי".

אחרי שהבנתי מה ההשראה לדובה, עניין אותי לדעת ממה עשויים החומרים שמהם מורכב בעל הדירה רע הלב. "זו דמות שהגעתי אליה לפני כמה שנים", מספר אסי כהן. "זה פשוט חיקוי כושל של רפי גינת, נדמה לי שזה עוד לפני 'ארץ' אפילו. יצא לי דיבור כזה שהוא לא כל כך רפי גינת. היום אני עושה חיקוי יותר טוב. אפי אפילו היה וינוגרד בעונה קודמת ופעם הוא היה רואה חשבון. הוא עבר כמה גלגולים".

הנגטיב הגמור של צמד הסטלנים הוא נטע לי, הסטודנטית החרשנית שמזדעזעת חדשות לבקרים ממנהגיהם של צמד החיות שמתגוררות איתה.

"הדמות של נטע לי", מספרת עלמה, "רצינו שתהיה חנונה כזאת לפי החוקים: אנאלית, אבל גם חמודה. כשאומרים לי שהיא חמודה אני נורא שמחה. אני עצמי גרתי פעם עם חברות בשותפות. אני מאוד אוהבת את נטע לי, אני מרגישה שהיא כמו ילדה, תמימה ואחת כזאת שרוצה לעשות רק טוב".

למרות ארסנל עצום של דמויות שמתחיל באולמרט ונגמר בלובה, פרידמן מעיד על עצמו שמכל הדמויות שעשה ב"ארץ נהדרת", זו של דובה היא האהובה עליו ביותר.

"הדמות הזאת מסמלת את כל מה שהייתי רוצה להיות", הוא מתרפק. "היא מסתפקת במועט. הדוד מ'ביג ליבובסקי', אני מת עליו".

ואתה מוסיף דברים משלך לדמות מעבר לתסריט?

"פה ושם. יש דברים שאני מביא ברמת הסלנג. ש- - -לום! ת- - -ודה! טו- - -אוב!".

על הסט אני עדה לאימפרוביזציה של פרידמן שהצליחה להיכנס לטקסט - ולא, לא מדובר בבדיחה על מירב מילר שנאלצה להישאר בחוץ. במערכון מתכוננים השותפים להתראת צבע אדום, אלא שדובה חיסל את כל מלאי המזון.

"הכל בסדר, אחות", מרגיע דובה ומוסיף: "רק צמחו לי שדיים".

"זה נכנס, השדיים, נכון?", מברר פרידמן עם הבמאי ומלטף את פטמותיו בסיפוק.

בינתיים עלמה/נטע לי נכנסת למקלחת, הממוקמת בפינה הדרום מזרחית של הסלון. היא מבליטה את הישבן שלה כך שהוא בולט דרך הווילון. דובה וקיפוד בוהים בו בריכוז.

"כל הכבוד, עלמה!", מחמיא שילון ליכולת המשחק של הישבן שלה, "זה היה אחד המשחקים המדויקים".

זהו, זה נגמר. פרידמן מנצל את ההזדמנות שכולם מנסים לפתות את שביט AKA ברווז בעזרת נקניק לשבת, ומזרז את כולם לסיים במילים אלה: "בואו נגמור. אני לא כאן. אני עם שרגא במונית".

אז מה, האם מערכון השותפים תפס? לפי רוב האנשים על הסט שמדברים זה לזה וגם מתקשרים עם גורמי חוץ בדיוק כמו אפי - למשל, עונים "מידבר!" כשפונים אליהם - אפשר לומר שכן. אחרי כל העבודה הסיזיפית הזאת, הם יכולים להיות מרוצים, להירגע ולנוח. מבחינתי לפחות, אחרי שראיתי חמישה טייקים של המערכון, אני יכולה לסכם במילה אחת: "טו- - -אוב!".

כשחזרתי מהסט קפצתי לבקר את בן דודה שלי, 22, וחבריו השותפים בפלורנטין. הם כמובן, מאוד התרגשו כששמעו שבדיוק עכשיו ראיתי את בני דמותם הטלוויזיוניים וטענו שהם עולים על קיפוד ודובה, כיוון שהם מעריצים את

אפרת רייטן ולפעמים נשארים ערים לילות שלמים כדי לתפוס אותה בתוכנית הבוקר לפני שהם הולכים לישון. חוץ מזה הם יכולים לדקלם את לוח השידורים קדימה, אחורה ובדילוגים של 108 דקות כמחווה לסדרה האהובה עליהם, 'אבודים'.

"טו-אוב", התרשמתי.

"מתאים לך 'הממלכה הגדולה' עוד 23 דקות?", הוא שאל.

מתאים לי ובניו.