השוק החופשי למען הבנקים ולא סל התרופות

בן ברננקי וסטנלי פישר, הנגידים של הבנקים המרכזיים של ארצות הברית וישראל, בהתאמה, ביצעו בשבוע האחרון מהלכים חריגים.

הראשון הוביל מהלך שאפשר להציל את בנק בר סטרנס, שאיים לקרוס והזרים מאות מילארדי דולרים לשוק בניסיון להקל את משבר האשראי בשוקי ההון. השני התערב, לראשונה זה 11 שנה, בשוק המט"ח וקנה כ־600 מיליון דולר כדי לאותת לשווקים שהשרירותיות שבה פועלים הספקולנטים בטווח הקצר לא תעבור ללא תגובה.

שני הנגידים, המגיעים מבית המדרש המוכר של השוק החופשי, זה השואף לצמצם התערבות ממשלתית בכלכלה, הצדיקו את המהלכים שלהם בהיגיון הכלכלי הטהור שטמון בהם. לדבריהם, הנזק שהיה נגרם לולא ההתערבות היה גדול לאין שיעור מזה שנגרם כתוצאה משיבוש מהלכיה של "היד הנעלמה", המכווינה את כוחות השוק. זהו ללא ספק שיקול עלות־תועלת כלכלי קלאסי.

ואולם, נימוק זה משמש לא פעם כלכלנים מהצד השני של המפה הכלכלית, אלה הקוראים להגדלת ההשתתפות של המדינה בשירותי הרווחה, הבריאות והחינוך.

שורה של מחקרים מצביעה על כך שהתועלת השולית משירותי הרווחה היא חיובית, כלומר שהוספת עוד שקל לשירותי הרווחה היום תחסוך שקלים רבים יותר בעתיד (גם בערכים מהוונים). לדוגמה, אם נממן עוד תקן של עובד סוציאלי ללשכת הרווחה ברמלה, ניתן לצפות לחיסכון גדול עוד יותר בהוצאות עתידיות על הבטחת הכנסה או שיקום בכלא. אותו נימוק נשמע בעבר מפי אלו שהתנגדו להפרטת בתי הזיקוק או למתנגדים היום להפרטת חברת החשמל או דואר ישראל.

בסופו של דבר, מתברר כי אבירי השוק החופשי מוכנים בשם ההיגיון הכלכלי להתערב בשוק החופשי ולהמשיך ולסבסד את הפסדי הבנקים ובתי ההשקעות. באופן מפתיע, או שלא, הם יהיו גם הראשונים להסביר מדוע אסור להחיל את אותו עיקרון בדיוק גם על סל התרופות או שירותי הרווחה.