קץ הבגרות

הוא עוד ישוב. אם יש צדק פואטי - נפשו - או לפחות שערה אחת משערות ראשו, טעונה בד.נ.א. הייחודי שלו - תשוט בעל-חלל עד שתפגוש בציויליזציה נאורה משלנו, תתגשם שוב בגוף משוכלל יותר שאינו נזקק לכסא גלגלים בעקבות תסמיני פוסט פוליו, ואז ימנו אותו לנשיא כבוד של משלחת החוצנים שתגיע הנה ותכריז, כמו בכותרת לספר הרשימות האחרון שלו, "ברכות, דו-רגליים מבוססי פחמן!".

לו הייתם פוגשים את ארתור סי. קלארק בספר מד"ב קלאסי, הייתם רשאים לטעון

שהוא דמות מאד לא אמינה, בלתי מתקבלת על הדעת בהיקף הישגיה ובאקסצנטריות של חייה. איש שבגיל 28 הגה את לווין התקשורת, איש שכתב את ספרו הראשון בשלושה שבועות, מיזנתרופ והומוסקואל שהעדיף את החיים על החוף בסרי לנקה על פני החיים בארון בבריטניה, ומצא שם את אהבת חייו: הנוף, ובעיקר הנוף התת ימי שריתק אותו ב-40 שנות חייו באי.

ועוד: נושא תואר אצולה שכמעט גרם למבוכה רבתי בארמון בקינגהאם כששמועות על היותו פדופיל התפרסמו בעיתונות הבריטית לפני שהוכתר לאביר הממלכה, טכנופוב באחרית ימיו, גוף מרותק לכסא גלגלים ורוח ממריאה אל על. אבל הוא באמת היה כל אלה, ויותר מזה: הייתי רוצה לזכור אותו כגדול הסופרים הפסימיים שקמו למדע הבדיוני מעודו.

השלישיה

אי אפשר לדבר עליו בלי להזכיר את השלישיה: היינלין, אסימוב, קלארק – לא לפי סדר החשיבות אלא על פי הכרונולוגיה של כניעתם לארעיות חיי אנוש. הראשון היה אמן הדרמה וידען גדול בנבכי הנפש האנושית וגם קצת פאשיסט. השני היה מאוהב בחוקיות וסדר ויצר אותם כל פעם מחדש בממדים גדולים יותר ומפעימים יותר: והשלישי, הגם שהעניק לנו תפיסה רחבה ועמוקה יותר של סוגי עתיד אפשריים, לא באמת האמין שנצליח להגיע אליהם.

הוא כתב יותר מ-70 ספרים, רובם לא ספרי מד"ב, אבל דווקא בשל אלה ייזכר. במיוחד בשל "2001 אודיסיאה בחלל", שהורתו בכלל בחטא: סיפור קצר של קלארק, "The Sentinel", הצית את דמיונו של סטנלי קובריק, אבל לא סיפק תכנים די הצורך לסרט באורך מלא.

בעוד קובריק עמל על תסריט, נתבקש קלארק לשתף פעולה ולכתוב רומן, וכך עשה: הגיבור המאופיין ביותר בספר הוא כמובן האל 9000, מחשב-על שהופך מחבר צוות שוויוני של משימה בחלל לרוצח.

מדוע הוא רוצח? מה הוא רוצה? העמימות המשותפת לקובריק ולקלארק הצמיתה דורות של צופים וקוראים לכסא, וקלארק כתב עוד שלושה המשכים כדי לנסות ולהסביר: הוא עצמו אמר לא פעם בראיונות שאין לו מושג למה קובריק התכוון בסוף של הסרט, ולקוראים שנעזרים בספר כדי לפענח את הסוף, מזומנת אזלת-היד הבלתי נמנעת של סופר שמבקש לכלוא חוויה מיסטית גדולה ממדי אנוש בתוך מלים.

בתיאור נופיהם של כוכבים רחוקים הצטיין יותר: כמעט בכל ספר של ארתור סי קלארק יש רגע גדול של פליאה גדולה ומהדהדת מרבגוניותו הבלתי נתפסת של היקום. אולי אלה הם תוצרי האמונה העמוקה שלו, בספרים רבים, שהאנושות חייבת לפלס לעצמה נתיבים בחלל ולצאת ממגבולת כדור הארץ ורצוי גם מערכת השמש כולה, שכן כאן היא פגיעה ביותר וסיכויי ההישרדות שלה מעטים.

אבל אני רוצה לזכור אותו בעיקר בשל "קץ הילדות", ובשל הראייה הפילוסופית ההפוכה לגמרי שמוצגת בו. ב-1952, כשהאנושות המערבית עדיין התבוננה אחורה בחרדה בגלל מלחמת העולם השניה ואימת הנשק האטומי, וכבר התבוננה קדימה בחרדה בשל המלחמה הקרה ואימתה של פצצת המימן, החל קלארק לכתוב את הספר שיתייצב כמונוליט בר-קיימא בפנתיאון הספרות המערבית, גם כאשר האחרים שלו, מטבע הדברים והספרים, יילכו ויישכחו.

"קץ הילדות" ראה אור בעברית בשני תרגומים: ב"עם עובד" ב-1976, ולפני שנים מספר בתרגום חדש בהוצאת "ינשוף". בהקדמה למהדורה החדשה סיפר המחבר כי ספינות החלל הכסופות הענקיות שרובצות מעל ערים גדולות במערב - דימוי רב עוצמה ומטריד עד מאד ב"קץ הילדות" - נולדו מתוך מראה של ערב קיץ יפהפה אחד ב-1941, וממראה של שמי לונדון המנוקדים בספינות אויר, כהגנה מפני מתקפות אויריות של גרמניה הנאצית.

הוא כתב שהוא מקווה כי אף דור עתידי לא יראה את המראה הזה, אבל "קץ הילדות"

הוא הוכחה שקלארק לא האמין בדורות עתידיים או ביכולתו של האדם לגבור על מגבלותיו הטבעיות. האדם בספר הזה הוא יצור כלאיים שתבונתו וקידומו נולדו ממחסור ומלחמות.

טלו ממנו את אלה, ותקבלו דור של אנשים שאינם יודעים ליצור אמנות מפעימה או טכנולוגיה מרעישה, ובסופו של דבר הם נכנעים ל"שליטי העל" הלטאיים הנוטלים מהם את היכולת להיפרד מכדור הארץ ואחר כך את התקווה היחידה הנותרה להם – הילדים.

גם ב"קץ הילדות" הנסיקה של קלארק אל המיסטיקה היא מפתיעה, אבל כאן היא לגמרי מופתית: אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולשכוח את הדרך שעושים הילדים מן הגוף הפיזי אל היישות הרוחנית המקובצת שיהיו, ואי אפשר לשכוח את הטרגדיה העמוקה המשותפת לבני האדם וללטאות הענק החכמות: אלה גם אלה הם שלבים באבולוציה מסתורית, בתוכנית על בלתי מפוענחת, כה גדולה ומאיימת שלעולם לא נוכל להתבונן בה ולהבין וגם להמשיך לחיות.

וכך, האיש שראה בדת ובאמונה באל "רע הכרחי של המין האנושי בינקותו", יצר עבור קוראיו את אחת החוויות הדתיות העמוקות ביותר בספרות.