חטפו מנה

באף-די-אי, רשות המזון והתרופות האמריקאית, רואים בסימון מנה על מוצר חלק מהמיגננה מפני המכה של המאה - השמנת היתר. עדן: "סימון המנה מאפשר לך לדעת מה מכיל המוצר שאתה קונה, ומה בדיוק אתה מכניס לפה. ומי שאיננו מסמן מנות על פי הנדרש. יוגדר כמי שלוקה בהונאת צרכנים".

אצלנו זה לא יקרה. תחום סימון המנות על מוצרים לקוי לחלוטין. כשביקשנו יחד עם הדיאטן הקליני צחי כנען לאתר אריזות שנושאות את הסימון למנה בנוסף לסימון ההרכב התזונתי ל-100 גרם או ל-100 מ"ל כנדרש על פי חוק, נתקלנו בקשיים. רוב היצרנים מסתפקים בסימון ה-100 גרם ה"מקודש", שאמנם מאפשר לך להשוות בין מספר מאכלים מאותה קבוצה, אבל אם אתה רוצה לדעת איפה מתחילים ה-100 גרם ואיפה הם נגמרים, בחלק גדול מהמקרים אין לך כל דרך לדעת.

כאשר הלכנו אל ה"צדיקים" הבודדים, יחסית, אותם מארזים שכן מציינים גדלי מנות, גילינו שמדובר בקדמה לכאורה ובניסוחים סתמיים. כמה צרכנים יכולים להתבונן בתבנית עוגה ולדעת היכן מתחילה והיכן מסתיימת פרוסה של 30 גרם,

 כמה יכולים למדוד 28 גרם של חטיפים מתוך אריזה גדולה, וכמה יצליחו לחתוך מתוך תבנית פרוסת פשטידה שמשקלה 93 גרם בדיוק?

ליצרנים הישראלים אינטרס לצייר את המנות כקטנות יותר. "כך הן הופכות לאטרקטיביות יותר פעמיים: מצטיירות ככאלו שמכילות פחות קלוריות וגם משתמע שהאריזה מכילה יותר מנות ומשתלמת יותר", טוען עדן. בדיקות "ידיעות אחרונות" מגלה כי המנה המומלצת שמציינים חלק מיצרני המרקים תספיק אולי להאכיל ציפורים, ושחלק מיצרני הדגנים ממליצים למעשה על מנות מיניאטוריות בנות 30 גרם בלבד, ואפילו לא טורחים להוסיף לחישוב הקלוריות את החלב שמוסיפים לדגנים בזמן האכילה.

• הבדיקה המלאה – בגליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"