איך זה שגיבורה כמוני פוחדת מאהבה
אני מטיילת בעולם, פוגשת כל מיני אנשים, ושואלת את עצמי איך זה שאני יכולה לעלות לבד על מטוס לטייל בארץ הכי רחוקה בעולם, שיכולה לקפוץ ממטוס בצניחה חופשית, ולא יכולה פשוט לתת לעצמי באמת להשתחרר ולפתוח את הלב
בתחילת הטיול, רוב "אחיי לתיק" היו צעירים, מאוד. רק סיימו בית ספר גבוה בחו"ל, או צבא בארץ. בחרו לבקר את העולם לפני שיתחילו את חייהם - לפני שימצאו עבודה, בית, משפחה. לפני ש"יסתדרו", בלשון פולין. מלאי אדרנלין ומרץ, מלאי חיוּת וחיוכים. מתלהבים מהר, מתאהבים מהר, חיים מהר. עוד לא התקלקלו.
אני מסתכלת עליהם, ואז מסתכלת על עצמי. עוד קמט צץ לו בין העיניים, מראה על עוד דאגה. השדיים שלי, שפעם מישהו רצה למסגר על קיר, איבדו את ימי תהילתם. מבוישים משהו, פונים קצת כלפי מטה. בהתחלה אני מאשימה את החזייה בעצלות, אבל המראַָה לא נותנת לי לברוח. לא ניתן להסיר את סימני הזמן. וכמו שקשה להסיר קמט, כך קשה להסתיר את אובדן התמימות.
יש עוד סוג של מטיילים, המבוגרים שחוגגים את הפנסייה שלהם בטיול מסביב לעולם. עיניהם מלאות חוכמה וסיפוק. מספרים בחיוך על ילדיהם המוצלחים, על חייהם. ואני?
אני באמצע.
לא צעירה ולא מבוגרת. לא מתלהבת כל כך מהר, אבל גם לא שלמה עם מה שהיה ורק מחכה לסוף. לא בשר ולא חלב. פרווה.
אני פרווה.
בהמשך הטיול שוב מצאתי את עצמי באמצע. בין שני בחורים שהפכו לחברי הטובים לטיול. האחד בדיוק נפרד מאשתו לאחר עשר שנות נשואים, החלטה שנעשתה בכובד ראש וברוח טובה. "היא היתה צעירה מדי", סיכם. "שנינו רוצים עוד, אחר. מיצינו, עכשיו אני רוצה לנוח", אמר לי, "אני צריך הפסקה מאהבה".
על הקרח, במכנסיים קצרים. קרחון פרנץ יוזף
האחר בדיוק הכיר בחורה, כך סיפר לי כשהתיישב במושב לידי בעיניים נוצצות ובוערות. הם נפגשו במטוס, היה קליל מדי, עכשיו נפרדו קצת והוא מחכה לרגע בו יפגשו שוב, בודק סמסים כל דקה, שואל אותי מה לכתוב כדי "לא להישמע לחוץ מדי".
ואני שוב באמצע. לא בשר ולא חלב. פרווה. הלב שלי כבר החלים, תמיד יהיו בו צלקות, זה ברור, צלקת לכל אהבה שהיתה ולא תחזור שוב, אבל הוא פתוח לאהבה חדשה, כך לפחות אני חושבת. יחד עם זאת אני עדיין לא מוכנה, אולי לא רוצה...
פרווה.
אני מוצאת את עצמי שוקלת, בודקת, מודדת
זורבינג. להתגלגל במדרון בתוך כדור שקוף
בלקסיקון שלי להתאהב עדיין נקרא להסתכן, כנראה. אני מוצאת את עצמי שוקלת, בודקת, מודדת, מחשבת לפה או לשם, לא נותנת לטבע לעשות את שלו. לא מוכנה לזוז מהאמצע, מהפרווה. לא מוכנה להסתכן, כן.
דברים רעים לא קורים למי שנמצא באפור, למי שלא זז. גם דברים טובים לא. אני לא יודעת מה מחזיק אותי באפור, לא באמת. אולי סופים לא טובים שחוויתי במערכות היחסים האחרונות שלי, שהעלו את השאלה "בשביל מה כל זה בכלל". אם ככה זה נגמר, למה להתחיל?
או שאולי זה הקשר-לא-קשר שאני מפתחת, או לא באמת מפתחת, עם בחור שכן או לא עושה לי משהו, שבעצם נותן או לא נותן מענה לצורך זה או אחר, או שלא בכלל.
אני שואלת את עצמי איך אני, "בחורה עם ביצים", שיכולה לעלות לבד על מטוס לטייל בארץ הכי רחוקה בעולם, שיכולה לקפוץ ממטוס בצניחה חופשית, לא יכולה פשוט לתת לעצמי באמת להשתחרר ולפתוח את הלב.
"בחורה עם ביצים" בין שמיים לארץ, צניחה חופשית מעל אגם טאופו
אולי כי הדבר שאותו אתה הכי רוצה הוא הדבר ממנו אתה הכי מפחד בעולם (זה ובאנג'י. מי המטורפים שעושים את זה?).
- נשלח מניו זילנד. כל התמונות באדיבות הכותבת, חלקן גם בכיכובה
