נגיד הבנק הבטיח. אז מה

דרכם והחלטותיהם של בנקים מרכזיים בעולם היו מאז ומתמיד שנויות במחלוקת קשה, בעיקר בעתות משבר. ההיסטוריה הכלכלית אינה רוויה בהחלטות של בנקים כאלו שזכו לשבח והלל מקיר לקיר, או לחלופין לקיתונות של רותחין.

כך למשל החלטתו של הבנק המרכזי האמריקני ב-1931 בעת השפל הגדול (Great Depression) להעלות את שיעור הריבית. זו דוגמא היסטורית שלא היו הרבה כמותה. נצים משני צדי המתרס האידיאולוגי-כלכלי, כמו מילטון פרידמן מזה וג'ון קנת גלבריית מזה, תמימי דעים שהייתה הרת אסון.

מעורבותם של בנקים מרכזיים בשוקי המטבע העולמיים, כמו תמיכתם במטבע המקומי או החלשתו באמצעות כלי הריבית – אלו סוגיות מוניטריות יותר טעונות, שמיטיבות לבדל את חסידי כלכלת השוק החופשי משאר המחנות. אלה שוללים מכל וכל התערבויות ממין זה בשווקים, כשאחד האדוקים שבהם, מילטון פרידמן, אף חזר וקרא לביטולו של הבנק המרכזי האמריקני.

אמנם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לא היה חבר נאמן בקבוצות אידיאולוגיות-כלכליות שכאלה, לא בתפקידיו בבנק העולמי, לא בקרן המטבע ולא בסיטיגרופ, אך הוא גם לא נהג להשפיע על התערבויות שכאלה קילוסים. דומה שהוא, כרבים מעמיתיו, ראה במעורבות כזו הכרח בל יגונה היאה לימי סגריר ומשבר בלבד, ולא מנהג של קבע הראוי לכלל ימות השנה.

עתה, עם צוק העתים הדולרי והתחזקותו "הלא בריאה" של השקל, נסדקה כנראה קמעה תפישת העולם הפישרית. כך, אם את מעשה בנק ישראל בקניית כ-500-600 מיליון דולר בשוק המט"ח מלפני כשבועיים ניתן להצדיק ולראותו כמענה נקודתי לייסוף המואץ של השקל מול הדולר באותה עת, את שתי החלטותיו הבאות – קניית 25 מיליון דולר בכל יום מסחר במשך שנתיים והפחתת הריבית ב-0.5% – קשה לשייך לאותה משפחה.

ההחלטה להגדיל את רזרבות המט"ח של בנק ישראל ב-10 מיליארד דולר, תוך הימצאות יומיומית בשוק, בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם מחויבותו המוצהרת של הבנק המרכזי לשוק מט"ח חופשי. קשה גם לראות איך היא מתיישבת עם דבריו הנחרצים של פישר עצמו כמה ימים לפני כן, שבנק ישראל יתערב במסחר רק במקרים חריגים.

לקניית דולרים בשוק כמעשה יום-יומי, יש תיאורים קצת יותר הולמים מאשר "מעורבות מדודה של הבנק השמורה למקרים חריגים". ויסות הוא השם היותר ראוי לכך, עם כל מטען הקונוטציה שנישא על גבו, גם אם מכבסת המילים הבנקאית תרחיק עד מאוד את עדותה מהשם המפורש.

אלא שלהחלטת הקנייה הזו יש גם נימוקים "כבדי משקל". כך, בהודעת הבנק הנספחת להחלטה נמסר שמטרת הרכישה היא הגדלת יתרותיו של הבנק ושהצעד תואם את המלצות קרן המטבע. לפיכך, לא נותר אלא לתהות אם על מזבח של קיצוץ מחלפותיו המתבקש של השקל נכונים הבנק והעומד בראשו לשלם במטבע אמינות קשה.

אמנם קיימים מחקרים המתיימרים להעמיד יחס רצוי ושמרני בין יתרות המט"ח של מדינה לתוצר שלה, או בין יתרותיה לחובה החיצוני, או להעריך את מספר חודשי היבוא שעל היתרות לכסות, אך מחקרים רבים וחשובים אחרים כופרים בכך מכל וכל, ומעמידים בסימן שאלה גדול אף את הצורך ביתרות קטנות בהרבה מהנוכחיות (28.4 מיליארד דולר).

וכטוב לבו במעשים, ולא פחות בהסברים, ממשיך בנק ישראל ברוח חג פורים שפקד את מקומותינו באחרונה, לפרוש את מסכת טעמיו להחלטותיו. כך, להורדת הריבית האחרונה הוצמד ה"הסבר" שהיא "נעשתה כחלק מהמדיניות של שמירה על יציבות המחירים, בהתאם ליעד האינפלציה של 1%-3% בשנה".

בהנחה שמוּזרות נימוקיו של הבנק לא השפיעה לרעה על תפישת ראשיו, ניתן לקבוע שאיש מקברניטיו אינו חושש מתסריט 2006, שבו יעד האינפלציה פוספס מלמטה. הרי הציפיות האינפלציוניות ל-12 החודשים הקרובים עתה הן כ-3.5%.

ואם על עצם ההתערבות בשוק נטוש ויכוח מר בין כלכלנים, על הצורך בשמירת אמינות ועקביות של בנקים מרכזיים ונגידים כמעט שאין חולק. על זה ראוי שפישר ישמור מעט יותר מכפי ש"נשמרה" יציבות המחירים בהחלטותיו האחרונות.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה