היא באמת האמינה שהיא רוצה לאהוב
פעם, במסיבת יום הולדת, צפתה בקוסם שולף מטפחות מאגרופו הקפוץ במבט מופתע. כעבור שנים התחילה גם היא לשלוף אנשים ואירועים הקשורים זה בזה כמו מטפחות צבעוניות, מושכים זה את זה מתוכה ונערמים על הרצפה, בעוד היא כביכול מופתעת
כן, כן, אני יודע מה אתם חושבים. אתם חושבים "מה זה? הסיפור הזה לא מתחיל טוב. הוא בטח התבלבל", אבל האמת היא שלא התבלבלתי. יש בחורות כאלו, כמו שיש בחורים כאלה. אולי אתם לא מאמינים שיש אנשים שלא רוצים לאהוב. אולי אתם לא רוצים להאמין שיש אנשים שלא רוצים לאהוב. אולי אתם חושבים שזאת אגדה. ובכן ידידיי, אתם טועים.
סיפורנו מתחיל כשהבחורה שלא רצתה לאהוב היתה ילדה, וכמה שהיא היתה ילדה מיוחדת – גם כי אמא אמרה לה - ככה היא גם היתה רגילה. יחד עם זאת, היא היתה רגילה באופן שרק אנשים מיוחדים באמת יודעים להיות: באופן משכנע. אף אחד לא יכול היה לנחש שהיא תגדל להיות הבחורה שלא רצתה לאהוב, ואף אחד גם לא רצה לנחש.
היו לה הורים שאהבו אותה מאוד, וגם אם לא תשאלו אותי, אני מאמין שהם עדיין אוהבים. היו לה שתי אחיות ובית גדול לשחק בו, ואפילו כלבה שהיא אהבה במיוחד. היא אהבה לקרוא סיפורים על נסיכות ודרקונים ולשחק בחצר, וייתכן שלא תאמינו לי, אבל היא אפילו אהבה ללכת לבית הספר. כמה שהיום קצת מוזר לחשוב על זה, היא אפילו אהבה לאהוב את כל הדברים האלה. אבל זה היה מזמן.
זה בטח היה שובה לב לראות אותה מתעוררת כל בוקר, פוקחת את עיניה האפורות, כששיערה הזהוב עוד פרוש כמניפה על הכרית החמה. כמו מפרש זהוב שנשא כל לילה את ספינת החלומות הפיניקית שלה אל עבר חופים דמיוניים. אחר כך היתה מניחה זוג כפות רגליים סמוקות עור על הרצפה, מהדסת אל עבר חדר האמבטיה ומצחצת שיניים כמו ילדה טובה. אני יכול לדמיין את שיערה האסוף בגומייה מקפץ באוויר כמו זנב של סוס פוני חף מדאגות, בזמן שהיא מבצעת תרגיל בחוג ההתעמלות או מדלגת אל עבר הקיוסק לקנות ארטיק. אני אפילו מרשה לעצמי לנחש אותה מחייכת מבלי לחשוב בכלל על זה שהיא מחייכת. כן, ממש כך, אבל גם זה היה מזמן.
פעם, במסיבת יום ההולדת של אחד מילדי כיתתה, צפתה בקוסם שולף מטפחות מתוך אגרופו הקפוץ כשעל פניו נסוך חיוך מופתע. היא אהבה את הקסם הזה, ובמיוחד את מבטו המופתע של הקוסם.
גם שנים אחר כך המשיכה לאהוב את הקסם הזה, אלא שהחלה מבצעת אותו בעצמה. היתה מושכת אנשים ואירועים הקשורים זה בזה כמו מטפחות קוסם צבעוניות, מושכים זה את זה מתוכה ונערמים על הרצפה, בזמן שהיא כביכול מופתעת. כמו אז, כשהיתה ילדה מרותקת למופע קוסמות בסלון הבית של אחד מחבריה לכיתה, המשיכה לבהות בציפיה נרגשת לביצבוץ המטפחת הבאה, וכלל לא נתנה את דעתה לאוסף המטפחות שנערמו על רצפת חייה.
היא שכחה את מהות הפלא האמיתי
כמו צרכני קסמים רבים, שכחה את מהות הפלא האמיתי. אם נערמו לפניה כל כך הרבה מטפחות, מה מפליא כל כך בעוד מטפחת הנשלפת מתוך אגרופה הקפוץ? מבלי לשים לב, הפכה לאדם ללא עבר, שחייו מונעים ע"י הציפיה להופעת מטפחת צבעונית חדשה ולזאת שאחריה ולזאת שאחריה וחוזר חלילה. שכחה שהמטפחות קשורות זו בזו, ושבעצם, זאת מהות הקסם.
כולנו נחבטים. אנחנו נחבטים בזה בזה, בעצים ובקירות מתקלפים של חדרי מדרגות מופתעי-חשיכה בדרך לקומה גבוהה יותר. כשאנחנו נחבטים אנחנו חושבים "אדם", "עץ", "קיר", כשלמעשה אין זה משנה כלל מה חבט בנו, אלא לאן נחבטנו. לאן הוביל אותנו חוסר שיווי המשקל הזמני הנחוץ לנו בכדי להתקדם ולעשות את הצד הבא. גם נערות מיושרות פוני זהוב נחבטות לפעמים בעודן ניצבות על רגל אחת, וחלקן חושבות לעצמן "אדם", עץ", "קיר".
היא החלה סופרת חבטות וחובטים. אורזת כאבים בקופסאות מסומנות, מונה חבורות כהות על עורה הבהיר. לא היה שם מי שיפנה את תשומת ליבה לקשרים ההדוקים המחברים כאב לכאב ולשובל המטפחות הצבעוניות שהותירה מאחוריה. היא התמכרה לציפיה למטפחת חדשה שתצוץ מפתיעה מתוך אגרופה הקפוץ.
ריח של סיפור ילדות תמים ומחבק
רק לפעמים, כשגדלה והחלה מחליפה מצעים במיטה, בחדר השינה שבדירתה הריקה מחוויות אמיתיות של יחד, הזכיר לה ריח מרכך הכביסה ריח של סיפור ילדות תמים ומחבק. ברגעים הריחניים האלה, שכל כך נועדו ללוות זוגיות פשוטה, לפעמים היה נדמה שהיא מצפה שאהבה תופיע רכובה על חמור לבן ותושיע אותה מהמועקה שספרו בה כאביה. אבל אז כבה אור מנורת הלילה, והיא שבה למנות חבטות ולשכוח שאין זה משנה מה חובט בך, אלא לאן אתה נחבט.
עד מהרה מאסה במערום הקופסאות שהכילו את כאביה וכיסתה אותו בבד השחור של תארים, תעודות, ציניות וצביעות. אבל הוא נותר שם, הר שחור ומוזר באמצע הסלון. הציחקוקים המאולצים שלמדה לצחקק עם כל חבורה שנוספה על כתפה הפכו לציחקוקים שליוו את השריטות ששרטה באחרים. רק דבר אחד נותר כשהיה: היא נותרה רגילה באופן שרק אנשים מיוחדים באמת יכולים להיות – באופן משכנע.
לבסוף, כשנפשה - שפעם היתה מדלגת בדרך לקיוסק לקנות ארטיק - כבר התמכרה לריחה המשכר של ההכחשה, איבדה כל עניין בתחושת כיוון או בתחושה מכל סוג שהוא, פרט לתחושת הציפיה למשהו חדש. אף אחד לא סיפר לה שכשזה קורה, כל דבר חדש הופך לזמני.
אני לא מכיר אותה באופן אישי, אבל ממה ששמעתי, הצחקוק הזדוני שלה מצטלצל באוזניים רבות. מכיוון שהוא גם מצטלצל באוזניה שלה, היא אינה שומעת ואינה רוצה לשמוע את אלו המונים את החבורות שהותירה בעורם שנחשף בפניה. היא משוכנעת שהיא מצחקקת את אותו צחקוק ילדותי וחביב מפעם. כך, מבלי ששמה לב בכלל, השתכנעה גם היא, שהיא רגילה.
מבלי לשים לב, הפכה ההכרה בפצעיה ובאלו שצרבה באחרים למחיר היכולת שלה לשוב ולאהוב. היא תיאלץ להסיר את כיסוי הבד השחור שבסלון, להכיר בייחודה ובמחיר שגבתה מעצמה ומאחרים. היא תיאלץ להודות בצביעות ובציניות שבזרועותיהן למדה להתפנק. היא תיאלץ לחדול מלהשתכנע, וזה קשה.
רצון לקבל את פניו של הדבר הזמני הבא
אז היא ממשיכה לדבר אהבה. ממשיכה לדבר על יחד, אבל הרצון הזה להמשיך להשתכנע הפך לרצון נסתר ומשתק רגש – הרצון לקבל את פניו של הדבר הזמני הבא.
חבל שמעולם לא נמצא מי שיסביר לה על חוסר הארעיות הידוע מראש של אהבה אמיתית. מישהו שיסביר לה, שבתוך אגרופה הקפוץ אין היא אוחזת באוסף מטפחות צבעוניות ששליפתן תצייר חיוך זמני על פניה.
מי שיסביר לה, שבתוך אגרופה הקפוץ, היא אוחזת לא אחר מאשר את ליבה שלה.
