בחורה עם סיר מחפשת בחור עם מכסה
והנה, הוא מונח מולה, המכסה התואם, וכל מה שיש לה להגיד הוא: "מושלם זה משעמם". מחשבות ותובנות בעקבות הצגה של תיאטרון גבעתיים על יחסים, "אני אוהב אותך, בואי ניפרד"
היא עומדת בזירת האירוע ומדווחת לקריין החדשות באולפן. לדבריה, זה "דייט מהגיהנום", והיא מנסה יחד עם הקריין באולפן למתוח קווים לדמותו של הבחור שאיתה, המוגדר כדייטר סדרתי, למען יראו וייראו שאר בחורות העיר. בשם המשימה היא צריכה להעביר ערב שלם עם ערס דוחה שמנסה להכניס אותה למיטה וכמעט הורג אותה בנסיעה המטורפת במכוניתו מלאת בובת הפרווה על הדאשבורד. בהמשך גם תאורגן הפגנה, ואנשים יסתובבו עם שלטים " מוות לבליינד-דייטים".
המערכון מצחיק, אז צחקתי. אבל אז נזכרתי באשה חכמה שאומרת תמיד: "100 מלקות על גב של מישהו אחר זה לא כואב". שהרי אם זו הייתי אני, זה היה כואב.
כך מתחילה ההצגה "אני אוהב אותך, בואי ניפרד", מאת שלי ניידיץ'. ההצגה מורכבת משלל מערכונים, שירים ומונולוגים בנושא אהבה, החל משלב הדייט, דרך מערכת היחסים וכלה בפרידה. לאורך המופע מוצגות דמויות שונות, בשלבי קשר משתנים ובסיטואציות מגוונות, בכיכובם של נמרוד רשף, ענבל ארבל, תמי ברק, עופר שריג. כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם מישהו מהם, בין אם עבר את שלב הדייטים, בין אם חווה פרידה בחייו.
"זה שתמיד גרם לי לצחוק, הוא זה שעכשיו גורם לי לבכות"
חייכתי חיוך גדול בסצינות המצחיקות, חיוך מיואש בסצינות המטרידות (שתי חברות ילדות נפגשות ומכמתות את הצלחתן בחיים לפי קיומו של בן זוג) וחייכתי בעצב אמפתי כשדנו בפרידה והבחורה שעל הבמה אמרה: "אבל מה לעשות שזה שתמיד גרם לי לצחוק, הוא זה שעכשיו גורם לי לבכות?".
בתום מופע שכזה, עם עיסוק אינטנסיבי בבינו-לבינה, כל אחד לוקח את הדברים שהוצגו למקומות הפרטיים שלו המושפעים ומשופעים בניסיון חייו. חשבתי על כך שסיטואציה הכוללת שני אנשים, לא כל שכן כשמדובר בגבר ואשה, יכולה להיתפש באופנים שונים. כן, אני יודעת שאני לא מגלה את אמריקה, אבל נראה שלפעמים אנחנו שוכחים את זה, וזה מה שמונע מאיתנו להתקדם למה שאנחנו מחפשים, בהנחה שאנחנו אכן מחפשים מישהו שיהיה לצידנו.
עומדת על הבמה בחורה, מחזיקה בידה טייפ שמתוכו בוקע קול אהובה, שמספר לה שהוא אוהב אותה. בעוד מספר דקות נבין שהטייפ הזה הוא הדבר היחיד שנשאר ממנו, שכן הוא כבר עזב. ואז, נשמע קולה שלה, שאומר: "מילים אומרות הרבה, אבל מעשים שוקלים יותר".
ענבל ארבל, נמרוד רשף, עופר שריג ותמי ברק (צילום: ליאור אביטן)
אני לא הולכת לפתוח פה דיון על גברים שפיהם ומעשיהם לא שווים, זה נושא לטור אחר. אבל יש פה בעייתיות: מושגים של האחד לגבי תפישת זוגיות אינם תואמים את התפישה של מי שמולו. מה שנראה נתינה מלאה לאחד, נראית תמונה חלקית לאחר. האם בכזה מצב אפשר לנהל קשר? האם בכלל אפשר להתחיל כך קשר, בהתחשב בעובדה שכל אחד מאיתנו בא עם תפישה שונה? האם ניתן להתגבר על הפערים? האם בכלל יש לנו אורך רוח ללמוד שלא רק תפישתנו שלנו נכונה?
"לך תסביר לה שאני בכלל מעדיף לראות אותה עירומה"
קטע קומי אחר מציג בחור שמשתרך אחרי זוגתו במסע קניות מפרך (למה בחורות עדיין מתעקשות לגרור איתן בחורים לקניון?), ובתשובה לשאלותיה איזו שמלה עדיפה, הוא אומר: "לך תסביר לה שאני בכלל מעדיף לראות אותה עירומה". כלומר, ההבדל הוא גם בפרטים הקטנים.
הרי בסופו של דבר, אין דרך אחרת לחוות את המציאות מלבד החוויה שמתוך עצמנו. אין מציאות אחת, אלא פירושים שונים לה. האם ההבנה הזו מקלה עלינו בענייני הלב? יש שיטענו כי אנשים שונים אינם יכולים לחוות את אותם רגשות, וכי זו דווקא קרקע להפריה הדדית ולדיאלוגים מעניינים. מצד שני, יש שיטענו כי דווקא פירושים שונים שניתנים לאותה מציאות, הם אלה שתוקעים בגלגלים את אותו מקל, המונע מפוטנציאל גלום באינטראקציה בין שני אנשים להפוך לקשר ממשי.
לפעמים מתקיימים בערוץ דיונים בנושאים שהם סביב אהבה: איך אנחנו מתנהלים מול המין השני, איך לפרש את הסימנים שאנחנו מקבלים באינטראקציה עם הבחור/ה, מה החברים שלנו אומרים על זה, איך זה מתקשר עם קשרי עבר ועם בני האדם שאנחנו הפכנו להיות בעקבותיהם וכדומה. אבל מה עם העניין עצמו, האהבה עצמה, אותו רגש מציף/כואב, בהתאמה לשלב בו אנחנו נמצאים. סוביקטיביות כבר אמרנו?
כמו בתהליך של גילוי זהב, בו מסננים גושי סלעים במשך זמן רב רק כדי למצוא חלקיק קטן של המתכת היקרה, האם כך גם אהבה? האם אנחנו צריכים לסנן את כל העיסוק שבה ובעצם להתמקד בתמצית עצמה? בעצם הדבר היחיד שיש להתמקד בו הוא הרצון לאהוב והרצון שמישהו יאהב בחזרה.
או שאולי בכלל אין מה לסנן, שכן אין לחפש תמצית, אלא זו עסקת "הכל כלול" - העיסוק בדבר הוא חלק בלתי נפרד מהדבר עצמו.
את השאלה הזו אני מפנה לקוראים. זה המקום שנלמד כאן זה מזה, במקום לנהל קרבות, או כמו שאמרו בסיקסטיז – "עשו אהבה, לא מלחמה".
באחד המערכונים בהצגה מועלית קלישאת הסיר והמכסה: הקלישאה הגדולה ביותר במושגי הזוגיות מוצגת באופן משעשע בחנות כלי בית. מגיעה בחורה עם סיר ומחפשת את המכסה התואם. והנה, הוא מונח מולה, המכסה התואם, וכל מה שיש לה להגיד הוא: "מושלם זה משעמם". אז אולי חלק מתהליך החיפוש הוא להבין שאותו מושלם שאנחנו מתאמצים לחפש הוא בכלל לא מה שנכון לנו?
במערכון אחר, הבחור פוחד לומר לבחורה שהוא אוהב אותה, שכן לטענתו "אני אוהב משמע אני תלוי". גם הוא לא גילה לנו את אמריקה, אבל נשאלת השאלה, אם עדיף להיות תלוי במישהו, או להיות תלוי על בלימה.
• ההצגה "אני אוהב אותך, בואי ניפרד" מועלית בתיאטרון גבעתיים.
עיסוק אינטנסיבי בבינו-לבינה
צילום: ליאור אביטן
מומלצים
