הליכה לקיסריה

העשירים של קיסריה אינם רוצים את עניי אור עקיבא בחצר שלהם. זכותם של עשירים לחיות עם מי שהם מעדיפים לחיות אתם. אנטול פרנס כתב פעם שבפאריס ישנו שוויון, עני ועשיר יכולים לישון תחת הגשר. גם ההיפך הוא נכון.

משונה בעיניי להיות מליץ יושר של עשירים שכדי לשוחח אתי יתחפשו לרואים ולא נראים, כי עוני בשבילם הוא מחלה ממארת. בספר שמות כתוב: "ודל לא תהדר בריבו". כלומר, לעני ולעשיר ישנן אותן זכויות. הזכות לשלם מיליונים כדי לגור בקיסריה אינה יכולה להיות מעורערת. אבל גם ההיפך הוא נכון.

במדינת ההון והשלטון שלנו, מדינת חוסר התרבות, מדינת קהי הלב, מחשיבים רק את העשיר. זו מדינה שבה בעיתונים כותבים עליהם שוב ושוב, על איך אחד, תשובה, חכם קטן אבל פיקח גדול חבט באמריקה וקנה את הסמל הניו יורקי המיוחד, מלון פלאזה היפה, כדי לעשות ממנו איזה מקדש קיטשי כמו פנים ביתו של לבייב בלונדון.

אז מדוע שעשירים יגורו עם עניים? קשה להם. ידוע לכל שעשירים אינם אוהבים מקומות כמו אור עקיבא. לעשירים יש רשות לחיות יחד. הם מתחתנים אלה עם אלה. הם מבלים אלה עם אלה.

האמנים הישראלים טובים בשביל לשעשע אותם מדי פעם, אבל הם לא היו רוצים לגור לידם. מלך נורווגיה פעם ראה בחלונו בתים מטים לנפול והתלונן ומיד מחקו את הבתים כדי שהמלך יהנה מהנוף. אך לצד ארמונו בנה ארמון קטן לקופוזיטור נורווגי שאותו העריץ. בקיסריה לא היו בונים מקדש שכזה וגם לא היו יודעים אם זה משהו שאוכלים או יורים בו.

לא חשוב איך עשית את הונך, לרוב הוא צמח מפני קרבתך לשלטון. על מנת שבנק הפועלים יוכל לשלם משכורות עתק לפתאי כלכלה הדורים בטעמם הרע, הוא מכריח אותי לשלם עמלה בסך 255 שקל ו-36 אגורות, רק כדי שיותר לי להפקיד אצלו כסף שחסכתי, שיהיה לי לחיי.

באמריקה תומכים העשירים הגדולים באוניברסיטאות בהן למדו, כדי להחזיר משהו. הם תומכים בתרבות ובספרות כי לדעתם הכסף שהרוויחו בא ממה שמולדתם עשתה בשבילם, וכמי שדרכם צלחה הם חשים מחוייבים להחזיר משהו. אך הישראלים בעלי הממון, שהכרתי לשעה קלה לפני שנמלטו ממני כי הרחתי מעוני, אינם תורמים כמעט. הסתכלו בבתי החולים - ישנם מספר עשירים שאכן תרמו, כמו אביה ז"ל של שרי אריסון. אך רוב התרומות באו מעשירים יהודים אמריקנים או אירופאים.

לפני זמן מה פגשתי מישהו חשוב שחש חייב לשוחח עם אבק אדם כמוני. הוא שאל אותי מה שלומי עכשיו, אחרי מחלתי ואחרי חזרתי מן המוות. טעיתי וסיפרתי לו, והוא אמר שיחזור אלי כדי לראות אם אכן יש לו רעיון. כנראה חשכה ראייתו.

בנעוריי הייתי צייר. בשנות ה-50 הבאתי מאמריקה ציורים לתערוכה במוזיאון. אדם עשיר קנה תמונה, ואחרי 40 שנה נתבקשתי מבת המשפחה לבוא ולחתום על הציור כי לא חתמתי כשהתמונה נמכרה. באתי לבית דירות יוקרתי בעיר: שוער, בריכת שחייה, מכון כושר. השוער דיבר באינטרקום עם האשה שהזמינה אותי והועלתי במעלית המשרתים לדירת פאר, ולקחו אותי היישר אל הציור, בהסתר, כדי לא ללככך בנוכוחותי את העושר. שלפתי מכחול וצבע וחתמתי. היה חם, לתומי חשבתי שיזמינו אותי לכוס מים קרים, אבל במקום זאת זכיתי לרדת במעלית המשרתים חזרה.

לא. אני לא יכול לשנות את העולם. גם אנחנו, שאנו בעד הנגד כבר איננו שווים הרבה בארץ זאת. מדוע שעשירים ירצו את נאווי אור עקיבא ליד הבריכה שלהם? אל תנסו לערבב אותן זו בזו. את העולם אני ואתם כבר לא נשנה.