"אחרי כמה כאפות החלטתי להתערב"
גדולי המומחים טוענים כי יש לתת לאחים לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם, אבל מאז מלחמת העולם השלישית שפרצה בחדר הילדים שלה, אריאנה מלמד דווקא מתערבת. ועוד איך
בחדר הסמוך פרצה מלחמת העולם השלישית. תחילה, תביעה טריטוריאלית: "אמא, היא במרחב שלי," זעק בן השמונה והתחמש בכריות - נשק הגנתי והתקפי גם יחד. "אני לא," טענה בת השש בלהט, "החתולה אמרה לי שהיא רוצה להיות אצלי, אז רק לקחתי אותה."
בהמשך בווליום עולה, התברר שהסכסוך ניטש על משאבים טבעיים ")היא נשמה את האוויר מעל המיטה שלי(" ועל קובלנות מתחום הכבוד הלאומי ")הוא הסתכל עליי כאילו שאני בפעוטון.(" משם זה עבר להתנצחות מילולית בכינויים דו־הברתיים, ולבסוף היה קרב גדול: שתי כריות מפונצ'רות, סופת שלגי נוצות ברחבי החדר, בכי משותף וחתול מעוך אחד. השבח לאל, לא היו אבידות בנפש.
ואיפה הייתי אני? בסלון. לא מתערבת, כי כך למדתי מגדולי המומחים: יש לתת לאחים לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם, כי אם לא ניתן להם, איך ילמדו?
חצי שעה מאוחר יותר, בעודי שואבת נוצות מן הספרייה ומשגיחה על סידור זירת הקרב, חשבתי לעצמי בצער ששוב אני צריכה להיפרד מעצותיהם המשכילות, הנבונות, הטובות כל כך של המקצוענים הכי רציניים בניהול חיי הילד.
זהו זה, אחרי הנוצות, אחרי הצעצועים השבורים בקרבות, אחרי יותר מדי כאפות שהוחלפו בין השניים בעודי עומדת מנגד ומחליטה מהו הרגע הנכון להתערבות - ומפספסת, כי הכאפה הראשונה תמיד מהירה ממני - מעתה ועד שיהיו בני תרבות, אני כן מתערבת.
המומחים אומרים שהתערבות מתפרשת לעתים קרובות כנקיטת עמדה לטובת אחד הצדדים הניצים, אבל באמת שאפשר להימנע מזה: במקום אשם שמיוחס לצד אחד - "הוא התחיל," "היא צבטה" - אפשר להחליף את העמדה ב"שניכם אחראים לעצם המריבה."
בשלב הבא באבולוציה שלהם מפראים צמאי דם לילדים מתורבתים למחצה, אפשר להחיל את "בבית הזה לא פותרים בעיות בריב." עוד אומרים האנשים שתמיד יודעים על ילדיי יותר ממני, שצריך להתערב רק במקרים של אלימות פיזית.
טרם פגשתי מומחה שיוכל לזהות את הרגע הנכון בו מילים קשות הופכות לבעיטה, ובאמת שאני לא מבינה את ההגבלה: ולקלל זה את זה מותר להם? ואני אמורה לעמוד מנגד? ולהעליב זה בסדר גמור? והקזוס בלי הראשון - חטיפת חתול - גם אותו צריך לאשר?
לכאורה, בדורנו עושים כל מה שניתן לעשות כדי ליצור הרמוניה, או לפחות הפרדת כוחות, בין אחים ניצים. חדר משלו ומחשב לכל ילד הפכו לסטנדרטים הכרחיים של המעמד הבינוני, ואחים כבר לא לומדים לחלוק משאבים יקרי ערך זה עם זה.
אבל גם כשהמשאבים הוכפלו ושולשו, וגם כשמקפידים על חלוקה שוויונית של חיבה והערכה ושאגות רמות של "כל הכבוד" לכל צאצא, ברור שימשיכו לריב: מי יישב באמצע או ליד החלון במכונית, מי יזכה בכבוד המפוקפק לתחוב את הכספומט לחריץ, ללחוץ על כפתור המעלית, לענות לטלפון.
אם בתחילה התבוננתי בנעשה באי אמון מוחלט - גדלתי כבת יחידה והסצנות היו זרות לי - עד מהרה נאלצתי להבין כי אין עילה טיפשית מדי למלחמה, ושהגודל לא תמיד קובע כי קטנים מפתחים אסטרטגיות מאבק נבזיות לא פחות משל הגדולים והחזקים, שבנות יודעות להציק בדיוק כמו בנים וש"ילדים, לא יפה לריב" איננו טיעון שמדבר אל החוש האסתטי שלהם.
כשהאווירה בין הפראים שלי מתחממת, תמיד יהיה אחד שיזעק אמאאאאאא. פירושה של התביעה יכול להיות "הצילי אותי מעצמי", אבל התערבות אינה בהכרח כניעה לתביעה. הזועק לא יקבל ממני את מבוקשו - משפט צדק שבו רק הוא צודק - אלא רק יתחיל תהליך שבו שניהם ייאלצו להתפשר.
זה מתחיל בשינוי זירה. איכשהו הצלחתי לגרום להם להבין כי תמיד יקבלו עזרה אם יגיעו אליי, במקום שאציב את עצמי בטריטוריה הבעייתית בין שניהם. אני לא מהאו"ם, ואני לא השוטר הטוב, ואני לא מנגנון דמוקרטי, ומותר לי להציב תנאים חד משמעיים לסיוע שלי - וּודאי שמותר לי גם לכפות אותו.
אחר כך מבררים את ז'אנר המריבה: מריבות על חפצים המשותפים לכולם נגמרות בכך שאני מחרימה את החפץ עד יעבור זעם. מריבות מסוג "אני ראשון" נפתרות בתורנויות שוויוניות. אם צריך להכין טבלה ביחד, מכינים: זו שעדיין אינה קוראת נעזרת בדבקיות. מריבות מסוג "זה לא פייר שאני ככה והיא אחרת", דורשות, כמובן, הסבר חוזר ונשנה על השוני בין שניהם - גיל ומין והרגלים והעדפות, ובטח, כל אחד הוא יחיד ומיוחד.
מאבקים טריטוריאליים פותרים בהפרדה זמנית. אלימות, בניגוד לעצותיהם של המומחים, גוררת שלילת זכויות. וכל זה לא יעבוד אפילו חצי שעה אם לא מראים להם במופגן, בהגזמה מתודית אפילו, את שביעות הרצון, הנחת והאושר ששניהם גורמים למבוגרים ברגעים של הרמוניה בעבודות ובמשחק בשיתוף פעולה.
האם יחדלו לריב? מתישהו. אולי. מה אני יודעת, אני לא אלוהים. מצד שני, תראו מה קרה בין קין להבל כשאלוהים בחר לא להתערב.
עוד משהו:
מראים להם את שביעות הרצון שלנו:לא ב"ילדים, איזה יופי אתם משחקים," אלא בתגמול. לא חומרי אלא חווייתי, וכזה שכרוך בעוד שיתוף פעולה. ארבע דוגמאות זמינות: אני קוראת לכם עוד סיפור, אנחנו משחקים יחד שעה, אנחנו יוצאים להעיף פריזבי, כיבוי אורות מתאחר בחצי שעה.
ספרות:
התנ"ך של המומחים הוא "אחים ללא יריבות" מאת אדל פייבר ואליין מייזליש, שמצדד באי־התערבות־לייט. באשר להבטחה הגלומה בו, היא זהה באפקטיביות שלה להבטחה של המון ספרי עצות מצוינים - שעובדים נפלא במשפחות אחרות.
טריק דידקטי:
ברגע של נחת, תציעו להם להתחפש זה לזה. עם כל האביזרים הנלווים לאישיותו של הזולת. כשסיימו להתלבש ולהתקשט והם כבר עמוק בתוך משחק התפקידים הזה, הם יכולים להתחיל להבין גם שבניגוד גמור לדבריו של סארטר, הזולת איננו גיהנום.
