המנצחים והמפסידים של השבוע

1. גליה מאור, מנכ"ל לאומי. חזרה בגדול לצמרת
   

בנק לאומי הציג השבוע, יחד עם שאר הבנקים, את תוצאותיו ל-2007 וביסס סופית את מעמדו כבנק הגדול ביותר במדינה. בכל אחד מהקריטריונים הפיננסיים הרלוונטים השאיר לאומי את מתחרהו הגדול - בנק הפועלים - הרחק מאחור. מנכ"לית הבנק, גליה מאור והיו"ר, איתן רף, הציגו בגאווה בלתי מוסתרת את הדו"חות הכספיים הטובים ביותר שהוצגו אי פעם במערכת הבנקאות הישראלית כשבשורה התחתונה מתנוסס הדובדבן - רווח נקי של 3.36 מיליארד שקל בשנה. כדי להפוך את המספר הבלתי נתפס הזה ליותר מובן, חילקנו את הרווח השנתי ל-365 ימי השנה והתוצאה היא שבכל יום ויום ב-2007, כולל שבתות וחגים, הרוויח בנק לאומי 9.2 מיליון שקל, רווח נקי לאחר מס. אגב, הנתון הזה - כ-9 מיליון שקל - משקף לא רק יום אחד ברווחי הבנק, אלא גם את עלות שכרה של המנכ"לית גליה מאור באותה שנה, כך שבאופן יחסי לרווחים שהציגה, נראים 9 מיליון השקלים שקיבלה מאור כשכר סביר, מה עוד שמנהלי שני הבנקים הבינוניים - גיורא עופר בדיסקונט ואלי יונס מזרחי השתכרו הרבה יותר ממנה.

2. אייל לפידות מנכ"ל דלק ישראל. אלוף השכר ל-2007

קבלו אותו - השכיר בעל השכר הגבוה ביותר בישראל - זהו אייל לפידות, מנכ"ל דלק ישראל מקבוצת יצחק תשובה, שהתברג ב-2007 למקום הראשון בדירוג מקבלי השכר בישראל - 36.2 מיליון שקל בשנה - או קצת יותר מ-3 מיליון שקל בחודש (!), והוא בסך הכל בן 42. צריך להיות מדויק ולציין כי זה לא שלפידות הגיע כל חודש הביתה עם תלוש שכר של 3 מיליון שקל. ראשית, מדובר בעלות שכר למעסיק ולא במשכורת ברוטו, ושנית, וזה העיקר - מתוך ה-36 מיליון שקל, משכורתו של לפידות ב-2007 הסתכמה ב-5.4 מיליון שקל ("רק" 450 אלף שקל בחודש), והשאר - כ-31 מיליון שקל - הוא שווי ההטבה הגלומה באופציות שקיבל - 5% ממניות דלק ישראל. תשובה ממשיך אם כן לשמן את מנהליו הבכירים ורשימת המיליונרים שיצר עד כה הולכת ומתארכת - גבי לסט ואסי ברטפלד העומדים בראש קבוצת האחזקות דלק, גיל אגמון, מנכ"ל דלק רכב, איליק רוז'נסקי, מנכ"ל דלק נדל"ן, עוזי ימין, מנכ"ל דלק US, מיקי נפתלי, מנכ"ל אלעד פרופרטיז והשנה נוסף להם בגדול גם אייל לפידות, שהצטרף לקבוצה רק לפני פחות מ-3 שנים. לפידות שווה לתשובה כל פרוטה. כשנכנס לדלק ישראל (החברה המפעילה את תחנות הדלק של הקבוצה בארץ), ביולי 2005, היתה זו חברה מפסידה שרשמה בסיום 2005 הפסד של 15 מיליון שקל. המנכ"ל הצעיר אירגן את החברה מחדש וכבר ב-2006 היא עברה לרווח של 48 מיליון שקל, ואת 2007 כבר סיימה ברווח נאה של 260 מיליון שקל. לפידות הגיש את הקבלות ותשובה, כך נראה, פרע אותן ברצון.

3. קיסריה. השכנים לא היו טובים בעיניה

3.5 מיליון דולר ובריכת שחייה. זהו המחיר ששילמו תושבי שכונות היוקרה של קיסריה תמורת עצמאותם. התשלום הזה איפשר להם לסכל את תוכנית המדינה לאחד לרשות אחת את קיסריה העשירה ואור עקיבא, שכנתה הענייה ממנה בהרבה. זה מכבר תיכננה המדינה לאחד את שתי הרשויות לרשות מקומית אחת, אולם תושבי קיסריה, שלא אהבו את תוכנית האינטגרציה עם השכנים העניים, גייסו את טובי עורכי הדין והלוביסטים שפעלו לטירפוד האיחוד. עשרות מתושבי קיסריה התייצבו לדיוני ועדת הפנים שדנה בהצעת החוק לאיחוד שתי הרשויות, ונכנסו שם לעימותים עם ראש עיריית אור עקיבא, שמחה יוספוב, שניסה לקדם את האיחוד. יוספוב הסביר כי איחוד עם קיסריה חשוב בעיקר בגלל ההיקף הגדול של קרקע לתעשייה שמחזיקה קיסריה, קרקע שמיסוי הארנונה עליה יכול היה לפרנס היטב את אור עקיבא הענייה. נציגי קיסריה טענו מנגד כי אור עקיבא רק "רוצה את הכסף שלנו כדי לפתור את בעיותיהם". בסופו של דבר, איך לא, ניצח הכסף של קיסריה והאיחוד, ההגיוני כל כך, בוטל.

1. זאב פלדמן. ברח מהשרות הציבורי עוד לפני המינוי

קללה רובצת כנראה על כל מה שנוגע לאגפי המסים במשרד האוצר. זה החל במעצרו המתוקשר של מנהל רשות המסים הקודם, ג'קי מצא, המשיך במינוי, שהחזיק יום אחד, של שוקי ויטה לתפקיד הממונה על הכנסות המדינה. מינויו של ויטה בוטל לאחר שהוא נחקר בפרשת "השומות המופחתות", והשבוע זה קרה שוב - יום לאחר שוועדת האיתור המליצה על מינויו של רואה החשבון זאב פלדמן לתפקיד מנהל רשות המסים, הסיר פלדמן את מועמדותו לאחר שנחשף ב"כלכליסט" כי גם הוא נחקר בפרשת השומות המופחתות של שוקי ויטה. ביומיים שקדמו להודעת הפרישה של פלדמן עוד הספיקו "לקוחותיה" של רשות המסים, אנשי עסקים, מומחי מסים ועורכי דין, להתפעל מהמינוי המקצועי הצפוי, אבל השמחה היתה מוקדמת. ביום ראשון השבוע פירסם "כלכליסט" כי פלדמן לא סיפר לוועדת האיתור שמסר עדות במשטרה בפרשת שוקי ויטה (הוא ייצג מול רשות המסים את אנשי העסקים מיכאל צ'רנוי וארקדי גאידמק שלגביהם נחשד ששומותיהם הופחתו שלא כדין). בעקבות הפרסומים החליט היועץ המשפטי, מני מזוז, לבחון מחדש את מינויו של פלדמן, וזה, נעלב עד עמקי נשמתו, החליט להפסיק את הפארסה ולהסיר את מועמדותו לתפקיד. פלדמן יצא "גבר", ועדת האיתור ומני מזוז הובכו ואנחנו נשארנו עם רשות מסים שמתפקדת (או לא מתפקדת) כבר יותר משנה ללא מנהל קבוע.

2. עופר נמרודי. מעריב על תנאי

לא פעם נדמה לנו כי מוצרים ותיקים, כאלה שנמצאים שנים על המדפים, כבר לא ייעלמו לעולם. כך גם חשבנו תמיד על העיתון מעריב, שיחגוג בקרוב 60 שנים להופעתו. אבל עיתונים, כמו כל מוצר אחר, הם עסק לכל דבר ועסקים לא תמיד שורדים. השבוע, כשהתפרסמו הדו"חות הכספיים של מעריב ל-2007 נראה, זו הפעם הראשונה, כי גם מעריב לא מחוסן מסכנת הכלייה, וכבר היו דברים מעולם. זוכרים את "דבר", "למרחב", "על המשמר" הוותיקים ו"היום" ו"חדשות" שלא החזיקו מעמד שנים ארוכות? אז מי אמר שעיתון לא יכול להיסגר. ההתדרדרות הנמשכת במצבו הכספי של מעריב, בהכנסותיו ממודעות ובתפוצה שלו, הביאו את רואי החשבון שלו לפרסם בפתח הדו"ח השנתי אזהרה: "המשך פעילותה של החברה במתכונתה הנוכחית ויכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, מותנה בהשגת מקורות מימון מתאימים, בהמשך העמדת מסגרות אשראי על ידי תאגידים בנקאיים ובשיפור מהותי בתוצאותיה העסקיות". זה לא רק התוצאות של 2007 - הפסד תפעולי של כ-72 מיליון שקל, הפסד נקי של 81 מיליון שקל, וירידה של 8% בהכנסות. ההתדרדרות החלה הרבה קודם. הרבעון הרביעי של 2007 היה התשיעי ברציפות בו רושם העיתון הפסד תפעולי וגם התפוצה לא החלה לרדת רק ב-2007. הבעיה בניהול עיתון היא שירידת התפוצה מורגשת לא רק בירידת ההכנסות ממכירת עיתונים אלא גם, ובעיקר, מירידה בהכנסות מפרסום. ככל שהעיתון מגיע לפחות קוראים כך המפרסמים פחות נלהבים לפרסם בו. מעריב נקלע ל"בור" שיהיה לו קשה מאד לטפס ממנו ב-2008 ההולכת והופכת לשנה של האטה כלכלית. 

3. מרסל אוספל, יו"ר UBS. משלם את מחיר הכישלון

ענק הבנקאות השוויצרי UBS, הנחשב לבנק השני בגודלו באירופה על פי היקף נכסיו, הוא גם המפסיד הגדול ביותר באירופה ממשבר הסאב-פריים האמריקני. ב-2007 מחק הבנק 18.4 מיליארד דולר מהשקעותיו הכושלות בשוק המשכנתאות האמריקני, והשבוע הודיע כי הוא נאלץ למחוק ברבעון הראשון של 2008 עוד 19 מיליארד דולר. מחיקות העתק הללו הובילו להפסד נקי של כ-12 מיליארד דולר ברבעון הראשון וללכתו הביתה של היו"ר, מרסל אוספל. היו"ר ספג ביקורת חריפה בחודשים האחרונים, ורבים טענו כי הוא שהכניס את הבנק למצב מסוכן בגלל ניסיונותיו השאפתניים להפוך אותו לבנק ההשקעות הגדול בעולם. לפני כחודש עוד ניסה אוספל להקטין את הלחץ עליו כאשר הודיע כי הוא מוותר על 90% משכרו (שהגיע ל-2.6 מיליון דולר בשנה) ועל הבונוס שמגיע לו על 2007, אבל כאשר התברר שהפסדי השנה הקודמת  היו רק 'סיפתח' למה שעוד מחכה לבנק ב-2008, לא נותרה לאוספל ברירה והוא הודיע על פרישתו.