לא להכחשת הפסח

חזרתי מכנס גדול של מורים ממערכת החינוך הציבורית בארה"ב. בכנס, שאורגן על ידי ארגון חינוכי אפרו-אמריקני, ניתן עיטור על מפעל חיים למשפחתו של פרופ' אייסא היליארד שנפטר בפתאומיות לפני כמה חודשים. אייסא, חבר קרוב, היה פרופ' ידוע לחינוך בארה"ב, אך עם השנים הפך למנהיג אפרו-אמריקני חשוב. פרופ' היליארד גילה עם השנים את מורשתו האפריקנית , והחל לובש בגדים אפריקנים מסורתיים, ולחזור לערכים תרבותיים אפריקנים כל זאת על מנת לעצב מורשת אפריקנית לאלפי תלמידיו הרבים. הוא החל לנסוע עם מעריציו הרבים לאפריקה, ולגבש מסורת מתחדשת. פרופ' היליארד הבין שהשחורים בארה"ב הם נעדרי זהות ושורשים ופעל ברוח זו. את מה שהבין פרופ' היליארד המנוח אנחנו לא מבינים.

אנחנו לא מבינים את ערכה של העברה בין דורית של המורשת התרבותית. אני מצהיר כאן שאני נגד כפייה דתית מצד המגזר הדתי והמכוונת לחילונים. היא מרחיקה ומקוממת, היא מובילה אל ההיפך ממה שמחולליה מבקשים להשיג. אני בעד כפייה תרבותית המתבצעת על ידי חילונים ולמענם. השבת למשל, אספר לילדי, ליד שולחן שבת על המצורע ודיניו המיוחדים המתוארים בפרשת 'תזריע'. האם חברי החילוני יעשה זאת אף הוא השבת? האם המושג עתיק היומין "מצורע" על משמעויותיו הטמירות והעמוקות מוכר לילד הגר מעבר לרחוב? האם הוא יודע מה קורה בפרשת השבוע?

החלטת בית המשפט השלום בירושלים, המתירה מכירת חמץ בפסח, איננה כישלון של הדתיים, ואיננה פוגעת באינטרס שלהם. די לדתיים בשמירת זהותם היהודית במסגרת המשפחה, הקהילה ומערכת החינוך התורנית. מצידי, שיאכל כל אחד מה שהוא רוצה. אינני מתעניין במה ששכני מניח על הצלחת שלו ומכניס לפיו. אך מה יהיה על ילדיו? מה ידע ילדו על פסח? האם הוא יחוש את החוויה שפסח מזמן לנפש, לחיים?

מדינת ישראל והיהודים ברחבי העולם נאבקים על שמירת זכר השואה מול מכחישיה בזדון האנטישמיות אשר בלבבם, ומול מנגנון השכחה האנושי הטבעי, שהוא המכחיש הגדול ביותר. אך מה לנו כי נלין, אם בידיים אנו משכיחים את זכר השואה היהודית הראשונה שהתרחשה במצרים לפני כ-3000 שנים. זיכרון שעבר מאב לבנו במשך אלפי שנים, לא באמצעות מוזיאונים יקרים, ולא באמצעות צפירות דומיה, אלא באמצעות האיסור לאכול חמץ בפסח.

זיכרון יקר זה, שצלח כל כך הרבה צוררי ישראל שכמאמר ההגדה של פסח "בכל ודור ודור עומדים עלינו לכלותינו", נדרס ברגל גסה על ידי שופטת בבירת הנצח ירושלים. הזיהוי של איסור אכילת חמץ 'כדתי' פוגע בעניין. האיסור הוא 'יהודי' ולא 'דתי'. ובדיוק כמו שיש לשמור בקפדנות על סגירת בתי עינוגים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש להקפיד על מכירת חמץ. אומה משמרת עצמה רק אם היא שומרת על זהותה, על ערכיה היהודים ועל המורשת הבסיסית שלה.