קונדוליזה מוכרת האשליות
הגברת האמריקנית מציעה אשליה מדינית מופקרת תמורת נזיד עדשים של סיכון מובהק של חיי ישראלים. מה שלא עלה על דעת מנהיגנו לתת לפלסטינים בתחילה, עולה גם עולה בהמשך
במשהו המזכיר קמעה חלק ממחזהו של פרידריך דירנמט, "ביקור הגברת הזקנה", פוקדת את אזורנו הדווי מעת לעת הגברת האמריקנית קונדוליזה. היא אמנם אינה קשישה ועשירה כגיבורת המחזה, עָבָרה קצת אחר ומטרת ביקוריה האזוריים בוודאי שונה – אבל בדומה לגברת הזקנה ההיא, גם קונדוליזה מיטיבה להעמיד בפני פרנסי המקום דילמת חיים של ממש.
אם המיליארדרית הזקנה במחזה באה לבני העיר המרוששת ומציעה כסף מלוא החופן תמורת חיסול אהובה, שהכניסהּ להריון ונטשהּ 45 שנים קודם לכן – הגברת האמריקנית מציעה אשליה מדינית מופקרת תמורת נזיד עדשים של סיכון מובהק של חיי ישראלים. חוט השדרה המוסרי של תושבי אותה עיר, בדומה לזה של קברניטי המדינה היהודית, אינו עשוי כנראה מהחומרים העמידים ביותר עלי אדמות, ומה שלא עלה על דעתם בתחילה, עולה גם עולה בהמשך, עד שהופך לעובדה מוגמרת.
כך, יכול אהוד ברק לראות רק לפני כשבועיים בהסרת מחסומים ביהודה ושומרון סיכון ביטחוני מוחשי ולדחות על הסף כל דרישה להסרה ולו של מקצתם, ואילו כמה ימים אח"כ להסיר מהם באחת את הסיכון תוך היענות ל"צו" שהוציאה הגברת האמריקנית. ואם בזה לא היה די, הוספו עליהם מחוות מלוא חופניים, עד שאפילו קונדוליזה, לדברי מקורות ישראליים, "נדהמה מהן". 25 שריוניות, הורדת מחסומים ספורים, הסרת חסימות עפר, בניית עיר פלסטינית חדשה, הכנסת 600 שוטרים לג'נין וסלילת מחלפים לפלסטינים בחברון – כל אלה שימשו מקדמה על חשבון הסרות ההמשך. ואכן, ימים ספורים אחר כך נתבשרנו על הסרת עשרה מחסומים נוספים.
"אין ספק שהסרת החסמים תקל על מחבלים לבצע פיגועים ולהימלט", ציינו גורמי ביטחון. בכירים אחרים הלינו על כך שאולמרט ולבני כפו עליהם את הסרת המחסומים. ייתכן שצעדים אלו הם חלק מלקחי הדשדוש של המלחמה האחרונה, בבחינת "אם אינך מסוגל לנצחם לפחות הסר מחסום מדרכם"; ואפשר שמדובר בעוד נקודת ציון היסטורית במעשה ההבחנה הישראלי הגאוני בין ערבים מתונים לקיצונים. מכל מקום זו לא הייתה תוכנית חלוקת הטובין הישראלית האחרונה. קדמו לה חלוקות רבות, ובעזרת אהוד, ציפורה וממשיכיהם יהיו עוד רבות בעתיד.
התחדשות המזרח התיכון באוסלו בתחילת שנות ה-90 טמנה בחובה גם את יצירתן והתחדשותן המתמדת של תוכניות חלוקת האמל"ח לפרטנר פלסטיני מתון. פעם זאת הייתה תשורת אמל"ח נדיבה לראיס הישן ופעם היא ניתנה לראיס החדש, ותמיד זה כדי שיתאפשר להם להיפרע מ"הקיצונים" בלי בג"ץ ובצלם, וכמובן מבלי שישחיתו את עתותיהם ועמלם במחסומים מיותרים ומציקים, ועוד ללא אמל"ח.
חלוקת "מנות קרב" כזו התרחשה גם בדצמבר 2006. ללשכתו של ראש ממשלתנו הגיע אז אבו מאזן. אולמרט, כדרכו בקודש ובחנופה, קיבל את אורחו בנשיקות מצלצלות וכפויות, כשמעליהם מתנוססים דגלי פלסטין וישראל. בתום הישיבה הוא שילח את אורחו לדרכו עם צידה רבה: 2,000 רובים, שני מיליון כדורים, הסרת מחסומים ושחרור מחבלים. אז, כעתה, הביעו גורמי הביטחון התנגדות נחרצת להסרת המחסומים.
יאיר נווה, לשעבר אלוף פיקוד מרכז טען כי "מימוש ההבטחה לאבו מאזן יקל על ארגוני הטרור לבצע פיגועים". אלא שהבטחות ראש-ממשלתיות צריך הרי לקיים, וכך הרובים והכדורים הועברו אחר כבוד ל"כוחותיו המתונים" של אבו מאזן בעזה, כמובן כדי להיטיב את שליטתם במקום מול "הקיצונים" שלהם – וההמשך הרי כתוב בפרק נוסף ועגום בעלילות חלם המזרח-תיכונית.
והמתונים והקיצונים באזורנו, כהווה ידוע, הם בעיקר חומר ביד יוצר ההגדרות היהודי, שזקוק יותר מכל לאוזן ציבורית קשבת למרכולות השלום שלו. אלא שהמציאות המדינית והביטחונית, ולא פחות הסטטיסטית, עושה לה מנהג של קבע – לטפוח שוב ושוב על פני ההבחנות וההגדרות הללו.
כך, למשל, בסקר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" רק לפני כשבועיים, הביעו לא פחות מ-84% מהפלסטינים תמיכה בפיגוע במרכז הרב ו-64% מהם תמכו בהמשך הירי הרקטי לעבר ישראל. וכך, יותר מ-50% מפיגועי הטרור ביהודה ושומרון הם מעשי ידיו המתונות של הפתח, שהתחדש לא מכבר באותן שריוניות חדשות באדיבותנו הרבה.
גם בהערכות חסר מרחיקות לכת, עוצרים המחסומים לפחות מאות מחבלים בדרכם לפיגועים בשנה. בינואר-אוגוסט 2004, למשל, עצרו המחסומים ביציאה משכם בלבד 200 מחבלים. הבעיה הקטנטנה היא שגם עובדות אלה אינן מגיעות כדי מסה קריטית שתכריע את החיזיון היהודי על פלסטינים מתונים והסדר הניצב מנגד, אף אם חיי יהודים רבים תלויים להם מנגד.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
