"משרד החינוך מכניס יותר מדי ילדים אתיופים לבתי הספר ולכן אנו שובתים". האם ייתכן שכותרת כזו מתפרסמת בעיתון? באיזו זכות משתמש מישהו במילה "יותר מדי" לגבי ילדים ממגזר מסוים? האם זה חוקי? האם זה מוסרי? כשמדובר בקהילה האתיופית הכל מותר, הכל אפשרי.
מותר לא להכניס אותם לגנים ולבתי הספר. אפשר להפריד אותם מתלמידים אחרים ולרכז אותם בכיתה משלהם (לטובתם כמובן). ניתן לשלוח אותם לגנים נפרדים כדי שחלילה לא יתערבבו עם פעוטות אחרים. ולכן מותר להורים בבתי הספר "מורשה", "כפר גנים" ו"מעלות חיים", שבהם לומדים יותר מ-2,000 תלמידים, להשבית את הלימודים
כי יש "יותר מדי" אתיופים.
כבר לאחר שהתפוצצה פרשת אפלייתם של התלמידים האתיופים בבית הספר"למרחב" טענתי
בפני שרת החינוך כי השארת מנהל בית הספר בתפקידו כמוה כעידוד המעשה והסכמה איתו. המנהל לא הורחק, ושתיקתה הרועמת של השרה הותירה פתח למעשים מזעזעים כאלה להמשיך ולהתקיים. כאילו לא היינו אף פעם עם נרדף וכאילו לא חווינו אפליה גזענית מעולם.
העובדה כי ילדים לומדים מהוריהם, מטרידה לא פחות. כך הם מקבלים שיעור בגזענות. הורים שאמורים לחנך לאהבת הזולת, מדריכים אותם לאפליה ולגזענות. יו"ר ועד ההורים בבית הספר "מורשה" וראש מטה המאבק הסביר: "האתיופים הם אחים שלנו, אנחנו אוהבים אותם וחושבים שמדובר במצווה גדולה. דווקא בגלל זה אנחנו רוצים שכולם יירתמו ולא ינהגו בצורה גזענית כמו שקורה היום". ואני שואלת אותך, יו"ר ועד ההורים, אם מישהו היה משבית את הלימודים כי יש יותר מדי ילדים דתיים או ילדים יוצאי עדה מסוימת, ואחד מהם היה הילד שלך, האם לא היית נחרד מעזות המצח והחוצפה? אני סקרנית לדעת.
נסה להיות לרגע (שומו שמיים) הורה אתיופי שאמור להסביר לילדו שלו כי בית הספר מושבת כי "יש יותר מדי" מהגזע שלו?
אתה יכול להרגיש כאב של הורה או ילד אתיופי ברגע כזה? אתה כותב על גזענות, אבל אפשר להבין היטב מי נוהג בגזענות ומי סובל ממנה.
למשרד החינוך אסור לשבת על הגדר. אסור לו לתת לגיטימציה לתופעות כאלה ולאפשר להן להמשיך ולהתקיים. שרת החינוך הנכבדה, את המנהיגה החינוכית של ישראל, זו שמתווה את הדרך ברגעים אלו. אני רוצה להאמין שכאמא את מודעת להשלכות של הסכמה וכניעה לאיום שכזה. אנו זקוקים כעת ליד מכוונת ואני מקווה בכל ליבי שאת תהיי היד הזו.
הדרך היחידה לצאת מהסבך היא לתת להורים לשבות, גם אם השביתה תימשך עד סוף שנת הלימודים. עמדתך הנחרצת בנושא תבהיר לאותם ילדים, שבמדינת היהודים, במדינת ישראל, אין מקום לגילויי גזענות שכאלה. רק כך נוכל אולי להציל את הילדים האלה, שכרגע ודאי מבולבלים מאוד ממסרים סותרים: בשיעורי היהדות והחברה הם נחשפים למסר של אחווה, לפיו עם ישראל ערבים זה לזה. מצד שני המסר אותו הם מקבלים מהוריהם הוא אפליה גזענית ושנאת אחים.
במהלך עבודתי ההתנדבותית למדתי להכיר את הקהילה האתיופית מקרוב. למדתי להכיר את הנימוס, נועם ההליכות, השקט, הצניעות וכבוד האדם. יש לנו ולילדינו מה ללמוד מהם. במקום לדבר על "יותר מדי ילדים אתיופים בכיתה", כדאי לדבר על "יותר מדי מקרים המעידים כי מערכת החינוך איבדה מערכיה ומכוחה לחנך". במצב הנוכחי יש יותר מדי כותרות מזעזעות ומעט מדי מעשים שיביאו לשינוי הכותרות האלה.
תמי שכנאי, תנועת "דרך אחרת" ויו''ר "קבוצת שורשים"
