שתף קטע נבחר

"זה לגמרי מלאכותי"

קריאה ב"אדון הסימפטום" של גלעד אלבום, משולה לצפיה בילד שמחשיב את עצמו כהכי מגניב בכיתה. מה שמתחיל כרומן שבמרכזו דמות ייחודית ומתריסה דוהה לכדי מראית עין של אירוניה עצמית שאין בה דבר מלבד יוהרה

אני מתקשה לתאר את עלילת "אדון הסימפטום" - אולי מכיוון שאין בו עלילה. גיבור הרומן  - שהוא גם המספר וגם המחבר - הוא בחור ירושלמי צעיר, סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, שמתעניין בבלשנות, במוזיקת מטאל ובכרמל, המאהבת הנשואה שלו.

 

הוא עובד כאח בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" שבהרי ירושלים, והרומן סוקר את שיחותיו עם הפציינטים במשמרות הלילה שלו: ביניהם אייב, שמעריץ כוכבנית הוליוודית שמככבת בסרטי פעולה סמי-פורנוגרפיים, עמנואל שסובל מתסמונת היעדר אמונה עמוקה ואברהים, שרצח חיילת ישראלית מתוך מצוקה נפשית.

 

בין המשמרות, הגיבור נוסע לבסיסי צבא על מנת להשיג את התיק הרפואי של אברהים (ומארח בדרכו טרמפיסטים שונים ומשונים), נפגש עם אהובתו למפגשים מיניים/אינטלקטואליים סוערים, ואף נוסע עמה לחופש בקזינו שביריחו. הרומן אמנם מספר על קורותיו של הגיבור בסדר כרונולוגי, אולם דמותו אינה מתפתחת. אם בחלקו הראשון של הרומן ניתן לעקוב אחרי קורותיה בעניין, משום שהיא מצטיירת כייחודית וכמתריסה, הרושם דוהה ככל שהספר מתקדם.

 

מציאות ישראלית?

הרומן מבקש לומר דבר-מה על המציאות הפוליטית והאנושית שבה הוא פועל; הוא נכתב באנגלית ופורסם בארצות הברית קודם שתורגם לעברית, ועובדה זו מבהירה את האופן שבו הוא משרטט בפני קוראים זרים את המציאות הישראלית, שבה כל אדם נדרש לברוח מהמציאות באופן כזה או אחר: לברוח אל השגעון, אל הדבקות הלאומית או הדתית, אל הבדידות או אל המין.

 

אף דמות אינה אדון לגורלה, ודין חולי הנפש המאושפזים ברומן כדין הדמויות שמצויות מחוצה לו. בתוך האקלים הפרנואידי, הדחוס והדרוך של המציאות הישראלית, נדמה שאף דמות אינה יכולה להיחשב כ"שפויה"; כולן אחוזות דיבוק.

 

השימוש בדמויותיהם של חולי הנפש, עליהם משגיח המספר בבית החולים, מאפשר למספר להגג על קו הגבול שמבחין בין שפיות ושגעון, ועל המוסדות התרבותיים שמארגנים ומגדירים את קו הגבול הזה לצרכיהם. זוהי כמובן קלישאה לעוסה עד זרא  - ויש ממד בלתי נעים באופן האינסטרומנטלי והרברבני שבו מנצל המספר את חולי הנפש  - שמשורטטים בגסות, כקריקטורות אנושיות – על מנת להפגין את התזה הילדותית הזו.

 

המספר מודע לכשל הזה. הוא מגלה לנו, שבמקביל להתרחשויות, הוא כותב אותן כרומן – זה הרומן שמכונה "אדון הסימפטום". עמדה רפלקסיבית כזו - שבה המחבר משתף את הקורא במהלך הכתיבה של הספר שהוא קורא היא יומרנית למדיי, אולם אין זה בהכרח ביטוי גנאי: לעיתים, יומרנות כזו טוענת טקסט באירוניה עצמית ומניחה נדבך נוסף של משמעות.

 

אולם "אדון הסימפטום" משתמש בתחבולה הזו באופן מניפולטיבי ורברבני. כרמל, אהובתו של המספר, קוראת את כתב היד ומעירה לגביו; היא אומרת לו, למשל, ש"זה לגמרי מלאכותי. אתה משתמש בחולים בתור בשר תותחים ספרותי במקום להציג אותן כאנשים אמיתיים"; היא אומרת לו שהיא, כדמות ספרותית, לא יכולה להיות מעניינת "כל זמן שמה שבאמת מעניין אותך זה העולם הפרטי והצר שבראת לעצמך", וגם מספרת לו ש"לא התלהבתי מהניסיונות העלובים שלך לכתוב סצינות ארוטיות. רובן פוגעות ומעליבות".

 

מה יש לומר? היא צודקת לחלוטין, אולם אלבום אינו משתמש במודעות העצמית שלו על מנת לתקן את כתב היד שלו, אלא רק ליצור מראית עין של אירוניה עצמית, שאין בה דבר מלבד יוהרה והאדרה עצמית: תראו אותי, הוא כותב מבעד למילים, ואת התחבולות הספרותיות המתוחכמות שלי; ראו את המודעות העצמית המגניבה שלי.

 

מטאל זה מגניב

אין דבר מעייף יותר מאשר יוצרים שמצהירים ללא הרף על המגניבות שלהם. אלבום לא לוקח הפסקה ולו לרגע: זה ניכר בהתייחסויות האינטרטקסטואליות המגושמות לקפקא, בטאיי, דפו ואחרים, באיזכור המתמיד של מוסיקת מטאל, וגם באופן שבו הוא משתף את הקורא בהרהוריו לגבי תהליך הקריאה.

 

בסצינה מסוימת, שבה הוא מתאר שתי התרחשויות במקביל, וקוטע אותן לסרוגין באמצעות שלוש כוכביות שמבחינות בין פיסקה לפיסקה, הוא כותב: "אני לא יודע עם העסק הזה עם שלוש הנקודות עובד, המטרה היא, כמובן, ליצור סיפור בתוך סיפור. אבל הואיל וחולי הנפש אינם יכולים לשבת בשקט יותר משתי שניות, אני צריך כל הזמן לקטוע את העלילה עם שימוש יתר בשלוש הכוכביות המסכנות האלה".

 

נו, באמת. המודעות העצמית הזו, שנותרת ככלי ריק, באה לידי ביטוי גם באבחנה

של סורנטינו שהוא מצטט: "הרעיון לכתוב רומן על סופר שכותב רומאן הוא קלישאה מאובקת". זו אבחנה מדוייקת להפליא במקרה זה – והרומן מתפאר בה באופן משונה.

 

נכון, יש מימד מיזנטרופי בדמותו של המספר, אולם כאשר הבוז והזלזול נודדים אל מחוץ לסיפור, אל הקורא, הקריאה הופכת לחוויה בלתי נעימה: כמו לצפות בילד שמחשיב את עצמו כהכי מגניב בכיתה, שעושה ממך צחוק. אין סוף לדוגמאות, אולם השיא מגיע בשורות הבאות: "בשלב זה פוצח עמנואל בסדרת עלבונות שלא כאן המקום לפרטם, ולו בגלל הקושי לתרגם את כל משחקי הלשון השנונים-לכאורה. בגרסה המקורית, באנגלית, תוכלו למצוא את חילופי הדברים הללו בעמוד 194... הבה נדלג על קטע זה".

 

קשה לך לתרגם מהגרסה האנגלית? אל תעשה זאת. אבל מחווה רטורית מטופשת כזו היא מקוממת: מדוע עליי, שמשקיע את מיטב זמני בקריאת הרומאן שלך, צריך להתפעל מהזלזול שמופנה כלפיי?

 

יש גם דברים טובים ברומן - לאלבום חוש טוב לדיאלוגים וחוש קצב מוצלח. גם שמו של הספר מצוין. וייתכן שקהל היעד שלו- נערים מתבגרים ובודדים, בדרך-כלל לבושי שחורים, שמביטים מהצד במציאות הקרתנית והפרונציאלית, לועגים לה ומשתבחים בעצמם בשל כך – יהנו מהספר הזה. אולם אני חושש שמי שהתבגר מהעמדה הזו לא ימצא ברומן הבוסר הזה עניין.

 

"אדון הסימפטום", גלעד אלבום. מאנגלית: גלעד אלבום ולאה ששקו. הוצאת בבל, 275 עמודים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים