כשלפיד, אולמרט ואובאמה נפגשים

מה משותף ליאיר לפיד, אהוד אולמרט וברק אובאמה? ובכן, שלושתם שואלים שאלות בלתי‎ ‎מודעות ומודעות כלפי גזע.

עד היום טעינו לחשוב כי דרך הראייה הגזעית קשורה בישראל בעיקר לרב כהנא ומפלגת כך שהוצאה מחוץ לחוק, או למה שהתרחש לפני 1945 באירופה. אבל‎ ‎חשיבה שכזו כלפי חלקים שונים בחברה נעשתה עוד מראשית הקמת המדינה, ואפשר לראות‎ ‎קבוצות מגוונות משתמשות בה מתוך ובכדי לייצר היררכיות אתניות וגזעיות. כך מתבצע זיהוי גזעי בישראל היוצר גזענות וחלוקה לא שוויונית של משאבים וכוח. בהיעדר דיון בתהליכי הגזעה בחברה אנו עדים לשינאה, ניכור ודה הומניזציה של אוכלוסיות שלמות.

יאיר לפיד הכריז זה מכבר, כי מפלגת "שינוי" עוד תחזור בשל הגניבות והסחיטות המחודשות של‎ ‎החרדים בכלל ושל ש"ס בפרט (כשחזרה לקואליציה). לפיד לא שאל את עצמו איך החרדים‎ ‎הפכו לקבוצה נחותה בחברה בישראל, שכל העברת כספים אליה נחשבת לגניבה.

כשהמרכז להשכלה גבוהה מעניק קיצבאות לאוניברסיטאות, המשרתות את האליטות, זה בסדר. אבל כשקבוצה חרדית מבקשת הקצבות למערכות החינוך שלה - זו גניבה. לפיד לא שאל מה מאיים כל כך בחרדים על הדרך בה ישראל מדמיינת עצמה כ"חילונית", "מערבית" ו"מתקדמת". ומדוע מעוררים בישראל במיוחד בשמאל את שינאת חרדים למרות שרובם חיים בעוני ומודרים מהתרבות ומהתקשורת.

להבדיל מלפיד, מבקש ראש הממשלה אהוד אולמרט לסלק מישראל את הפליטים המגיעים אליה מאפריקה (לאחרונה הגיעו 2,500 מאריתריאה). רק לאחרונה נסגרה המרפאה שהפעילו למענם "רופאים לזכויות אדם".

בהקשר זה לימד אותנו ד"ר שלמה סבירסקי, כיצד "העבודה השחורה" הניעה את הכלכלה בישראל, מבלי להיות מתוגמלת, כשהיא עוברת תהליכי תיוג ודה-הומניזציה. ראשית היו אלו המזרחים, יהודי ה"עלייה ההמונית". לאחר מלחמת 67' החליפו אותם הפלסטינים מהשטחים, ולאחר האינתיפאדה הראשונה החליט יצחק רבין להביא במקומם את העובדים הזרים. כבר היו מי שכתבו על מהגרי העבודה, שמהווים שכבה חדשה של חוטבי עצים ושואבי מים, אשר מצטרפת לפסיפס רווי המתחים והקונפליקטים של החברה הישראלית.

כיום מתדפקים אלפי הפליטים האפריקנים על שערי מדינת ישראל. חלקם מבקשים עבודה, חלקם - מקלט מפני רצח העם בדרפור, מפני רדיפות פוליטיות ואחרות. כולם הופכים מבחינת המדינה לקבוצה אחת חסרת זכויות. אך קשה להתעלם מהאחריות כלפיהם. חלק לא קטן מהם מבקשים פשוט מחסה, בדיוק כמו שיהודים לפני ואחרי השואה התדפקו על שערי אומות העולם. עם זאת, המדינה לא מצליחה להחליט בצורה עקבית לגבי המעמד, הזכויות והחובות של הנכנסים בשעריה. "רופאים לזכויות אדם" דרשו לקבוע מדיניות אחידה וארוכת טווח לטיפול במבקשי המקלט.

בתווך עולה השאלה הגיאו-פוליטית אודות יחסה של ישראל לאפריקה ולפוליטיקה של הזהות בישראל עצמה. צבע העור הוא רק מרכיב קצה בשאלת היחס הקשה של המדינה למהגרי העבודה, לאתיופים, למזרחים ולפלסטינים. הצבע משקף את

מה שמתרחש במעמקי המחשבה הגזעית הלא מודעת שלנו, ועלינו להפנות את המחשבה היהודית, המוסרית והרב-תרבותית אל צדדים גזעיים אלו ולא להכחישם. 

להבדיל מלפיד ומאולמרט, הכריז ברק אובאמה כי בעיית הגזע היא בעיה שארה"ב חייבת להעלות על סדר יומה החברתי, הכלכלי והתרבותי. הוא לא פחד לנתח בדיוק רב כיצד המעמד הלבן חושש מההטבות שניתנו לשחורים בשנות ה-70 והוא

זה שהעלה את רונלד רייגן בשנות ה-80. אובאמה דרש דיון חברתי אחר מזה שארה"ב מיישמת בשנים האחרונות

לגבי הדיכוי ההיסטורי של השחורים, ההיספאנים וקבוצות מיעוט אחרות. הוא העלה על נס את האפשרות שניתנה לו בתור שחור, שאביו שחור ואימו לבנה לממש זכות דמוקרטית כחלק מהאומה האמריקנית.

האם אי פעם נזכה למנהיגות אמיצה שכזו, שמתייחסת לבעיות המרכיבות את הזהות והחברה בישראל? או ששוב נכריז שהבעיה היא בחרדים, או במהגרי העבודה והפליטים האפריקנים? האם ברק אובאמה שכזה יכול היה להיוולד כאן ולהכריז על גישה אחרת של צדק, שיוויון והכרה בדיכוי שעוברות קבוצות שונות תחת המשטר הליברלי הדמוקרטי?

בינתיים, בין לפיד לאולמרט, לא צומחים ערכים שמאליים הומניסטיים ורב-תרבותיים. תחת זאת נמשיך להביט בשינאה הגזעית הצומחת בינות לשורות, כמו גם ביצירת ההפרדה הגזעית בתוך ישראל.

מתי שמואלוף, משורר ועורך