אמא חבקיני חזק

הדימוי העולה לראש בקריאת "יד ענוגה" של יגאל סרנה, הוא של שרטט מפות – סרנה נועץ ראשי סיכות, מותח קוים זהירים ביניהם, ומנסה למצוא תבנית, או כל דבר שיעזור לו להבין משהו מהיבשת העלומה, הלא צפויה, שהיא אמו.

סרנה מבקש לדובב את אמו על החיים שהיו לה לפני שנולד, לפני שנישאה לאביו; הוא מגלה את נישואיה הראשונים, את אחיו שנפטר בהיותו בן יום בלבד, את מסכת הנטישות של אמו. סרנה מספר על בן דודה של אמו, שכשהגיע לסטטן איילנד, שלח את התפילין בדואר בחזרה לאביו בפולין, ולא חדל מלהתייסר כל חייו כשלא הגיע מכתב בחזרה, מפני שלא נשאר מי שיענה.

אנקדוטה קורעת לב זו היא מפתח להבנתו של דור שלם; גם אמו המציאה את עצמה מחדש בכל צומת דרכים, משילה עור ישן – לא מתוך חדווה, אלא מהרצון לשרוד.

לאט, בזהירות, אוסף סרנה עדויות, ומבודד אותן – "לא היו לה חברות. נדמה שבעצם לא נזקקה", הוא אומר עליה בעמוד14, ומוסיף על זה בעמ' 19 "היא חיכתה לבית האבות והלכה לשם, בבת אחת" - את המשפטים הללו, הארוגים בטקסט ומהווים חלק ממשפט שלם, או פסקה ארוכה אחת, שולף הבן, צייד הזיכרון ומפריד אותם ברווחים עבים מן השאר; כמו שמסמנים בטוש זוהר משפט חשוב לקראת מבחן או דיון בית משפט.

הוא מסמן אותם בשבילנו, מסמן אותם בשבילו – מנסה לבנות "קווים לדמותה". יודע כמו שאנחנו יודעים שזהו ניסיון הנידון לכישלון ; אמא לא מפענחים, כל סופר שניסה לעשות זאת, חזר אולי עם ספר אבל בלי פתרון. הסדקים עבים יותר מן המימצאים, החורים השחורים שואבים בכוח יניקה חזק יותר מן החלקים הבהירים והנינוחים שמנדבים עצמם. ואולי זה לא שסופרים לא מצליחים, אלא אלו הילדים הנצחיים שבהם שלא יתפסו אף פעם מי היא אִמם.

השתיקה וההשתקה שמלווה את התרבות היהודו-ישראלית הם נושאים שדוברו בכל כך הרבה אופנים, והנסיון למצוא מילים שיבטלו אותם הוא נושא קבוע כל כך בספרות הישראלית, שאין לנו ברירה כקוראים אלא להפוך בררנים מתמיד; וכאשר סופר, כל סופר, שואל שוב את השאלה שכולנו שואלים – "מהיכן באתי" – כדאי שתהיה לו תשובה מצויינת, אמיצה ובוהקת בהיותה יוצאת דופן. אחרת הרומן נותר - כפי ש"יד ענוגה" הוא לפעמים - תהליך תראפויטי אישי שמהדהד בחלקיו גם כאב אוניברסאלי, אבל לא ממריא לכדי ספרות מופת.

• "יד ענוגה", יגאל סרנה, כתר, 169 עמודים