צופי טלוויזיה רבים נוטים להאשים את הפרסומאים והמפרסמים בהעברת מסרים לא חינוכיים בפרסומות. דוגמה טובה לכך היא הפרסומת החדשה של קרלו. אני צופה עשרות טוקבקים הנלחמים בקנאות על טלוויזיה "חינוכית", נקייה מילדים מעצבנים שמתנהגים בחוסר חינוך משווע.
הילד בסרט של קרלו מתנהג כמו עריץ חסר שליטה, שגורם לאמא שלו לרוץ אחריו בהיסטריה בניסיון נואש לומר לו "לא" קטן וחסר ביטחון, שנייה לפני שהוא חותך את שערה של אחותו.
אז ככה: צר לי לבשר לכם שהפרסומות לא ממציאות התנהגויות כאלו, הן רק משתמשות בהן כדי למשוך את תשומת ליבו של קהל המטרה. קהל המטרה, במקרה הזה, הוא אותם הורים שלא יודעים או לא טורחים להציב גבולות לילדיהם, שנכנעים להם בכל דרישה, ששולחים אותם לבית הספר עם כריך שוקולד ומיץ "כי אחרת הילד לא אוכל", שקונים לו טלוויזיה לחדר "כי הוא לא נרדם בלי טלוויזיה" ושנותנים לו לעשות מה שהוא רוצה בבית "כי אחרת זו מלחמת עולם".
הפרסומת של קרלו מעודדת את ההורים הללו. היא נותנת להם תקווה קטנה – במקום לרוץ ולומר לילד "לא" כל הזמן (לא כזה שהוא ממילא לא מקשיב לו) – אתם יכולים לומר לו "כן" על משהו שהוא ממש רוצה. והכל בזכות קרלו. כך, הורים טובים שכמוכם, גם תשמחו את העריץ, גם תשנו את המנגינה מדי פעם מ"לא" ל"כן" וגם תרגיעו את המצפון שלכם שאתם לא סתם מאשרים לו לאכול שוקולד, אלא אתם הורים אחראיים -- כי בקרלו יש חלב.
נכון, פרסומות משתמשות בחולשות של הצרכנים כדי לגרום להם לרצות מוצר זה או אחר. נכון, לפעמים זה כמעט כמו לשים מכשול בפני עיוור, אבל בואו נודה באמת אחת – לא הפרסומות אחראיות על הילדים הלא מחונכים וחסרי הגבולות ואף פרסומת כמו הפרסומת של קרלו לא תגרום לילדים מחונכים היטב להתחיל להשתולל חסרי שליטה בבית.
בשורה התחתונה, אם הילדים שלכם יודעים למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים לא, תוכלו לתת להם קרלו גם בלי התירוץ של החלב, אלא סתם כממתק. ואם הילדים שלכם חושבים ש"לא" זה התחלה של משא ומתן, אני מבינה למה להתעצבן על פרסומות יותר קל מלטפל בבעיה.
הכותבת היא מרצה ויועצת לשיווק ולפרסום
