מה את צועקת?
האלבום החדש של קרן פלס הוא מיחזור חסר נשמה של אלבומה הקודם. תימורה לסינגר התבאסה מהקלישאות, המניירות והבאנליות
"זמן צריך לספוג לאט", כותבת קרן פלס באיורי החוברת של אלבומה "מבול", אבל כנראה שהיא זקוקה ליותר מהשנתיים שעברו מאז שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, שחשף אותה כיוצרת מבטיחה ומוכשרת, בעלת שני סוגי שירים-מסלולים. בראשון שירים קטנים, המשרטטים בעדינות וברגישות סיפורים על מצבים ואנשים ("שמעון השכן", "אביתר", וגם הלהיט "איתי"). הסוג השני הוא שירים צעקניים וצפויים, המוגשים בתבניות מסחריות. האלבום ההוא נפתח לשתי דרכים שונות, וסיקרן לדעת לאיזו מהן תבחר לנתב את שיריה הבאים.
השיר הראשון ב"מבול", שיר הנושא, מפתיע בצורת ההגשה של פלס שהשתנתה. פתאום היא פראית ורוקיסטית בשירתה. אבל, כך מתברר בהמשך, מדובר באפיזודה חד פעמית באלבום, וגם לא משכנעת. מנגינת השיר סתמית, מונוטונית ואנמית, וכך גם המילים ("הזמן נהיה קצר אז אני חוטפת כמה שאפשר"), כך שלמפגן הכלים החשמליים ולצעקות אין הצדקה. פלס מתלהבת אבל לא סוחפת איתה או מעוררת הזדהות, ולכן החשפנות בשירה מביכה.
פלס. הולכת בדרכים הבטוחות מדי (צילום: גיא כושי)
בשאר השירים, הפראיות המרעננת מתרסנת אבל הצעקות אינן מתמתנות אלא מתפרסות. פלס בחרה למקם את שיריה במחוזות הבטוחים, הצפויים והממוחזרים. מהלכי ההלחנה שחידשו באלבום הראשון, נלקחים שוב לשימוש חוזר. עוד שיר על יחסים ("הוא מתקשר אלי", "אל אישך שתיקתך"), עוד דרמה שוחקת גרון ("רצה הביתה", "במכונית ליד הים"), והנה "איתי" מלפני שנתיים קם לתחייה ב"סקס עם האקס" וב"תקופה של שינויים". גניבה היא פשע שהופך ללגיטימי כאשר הגנב גונב מעצמו, אבל האם לא עדיף לקחת שירים טריים?
לואי להב, שהפיק לפלס את האלבום הקודם, חזר להפיק את הנוכחי, הפעם בשיתוף אודי שמחון, שגם עיבד עם פלס. כמו קודמו, "מבול" עשיר בכלים ובנגנים מיומנים אבל ההנשמה של גוף ההפקה הזה היא מלאכותית. האנרגיות הרגשיות העזות מחצינות כלום.
באלבום הבכורה שלה היה בפלס גרעין יצירתי, והיום היא מפעל לגרעינים - בית
חרושת של "מוזיקת ההמונים", היעילה, המוקפדת, הטכנית והלא מעניינת ולא מרגשת. ההברקות המילוליות מפעם הפכו לקלישאות מתמיהות בסתמיותן ("לא יכולה לסבול ימים אפורים", "לחיות זה גם כאב, לא רק האושר", "הרבה יותר קשה להאשים את עצמי"). הסדקים החינניים שבקולה השתנו למניירות מודעות לעצמן ומתוכנתות.
ובכל זאת יש ב"מבול" שירים שחורגים מהבנאליות: "פיז'ו 92", המתובלן במתיקות מזרחית, "סוני אצל שוני", שגם בו ישנו חן ושיר הסיום "שנה חד סטרית" – שיר קטן שזוהי גדולתו וההוכחה לכך שאוויר צח יכול להנשים שירים רק כאשר לא מפריזים בו עד לניפוח.
- "מבול", קרן פלס, "הד ארצי"
