שמונה חילונים נדקרו בתגרות במועדונים ברחבי הארץ בליל
שבת האחרון. בראשון לציון נדקרו שני צעירים חילונים באורח קשה לאחר ששתי חבורות של צעירים, חילונים כולם, התקוטטו ביניהם. שאר הדוקרים החילונים פעלו בקריות ובתל אביב. קצין במשטרת תל אביב לא אמר את המשפט הבא: "אנחנו בהחלט שמים את היד על הדופק בכל מה שקשור לציבור החילוני. חשוב לא לעשות הכללות, אבל לפעמים בחסות הליברליות וחופש הבילוי, קורות תופעות חמורות מאוד האופייניות לשוליים של ציבור החילוני".
מעצבן, נכון? מעצבן. דמגוגיה, נכון? דמגוגיה. רק אוסיף ואציין שבאחרונה נתגלו מספר תופעות של הורים חרדים שמתאכזרים לילדים
שלהם באופן קיצוני. כך זה היה וכך זה הוצג. האם זה רלוונטי שההורים היו חרדים?
אני יודע שזה לא אותו דבר ומה אתה מקשקש ואיך אפשר להשוות. בעוד שעבריינים דתיים עושים עבירות מסוימות בשם הדת, עבריינים חילונים לא עושים את מעשיהם בשם החילוניות. בעוד שעבריינים חרדים מנצלים את הדת ככסות למעשיהם, עבריינים חילונים עושים את מעשיהם ללא כל אידיאולוגיה. בעוד שפושעים שומרי מצוות (איזה אוקסימורון נפלא) זוכים לעיתים לכיסוי ותמיכה של חלק מקהילתם, שום עבריין חילוני לא זוכה לגב מהחברה החילונית. הוא אדם פרטי לחלוטין, איש לגורלו.
אני מוכן להסכים עם רוב ההבדלים האלה. זה באמת לא אותו דבר. אבל אי אפשר לקבל את ההנחה הגורפת שחילונים נוהגים לנפק לעצמם בגלל ההבדלים האלה. משום שהדקירות במועדונים בליל שבת וגם בלילות אחרים הם תוצר של שיטה ושל חינוך ולא צירוף של מקרים פרטיים. בליינים דתיים בימי חול, או שיכורים חרדים של פורים לא דוקרים את חבריהם בתום קטטה. חובב מועדונים מהמגזר הדתי לעולם לא יסתובב עם סכין בכליו, והסיכוי שהוא יאחז בשבר בקבוק ויתנפל על שומר או שוטר כדי לרצחו נפש הוא קטן ביותר. אנחנו שומרים את האלימות שלנו למחוזות אחרים.
לעומת זאת, העובדה שצעירים בני 14 ו-16 מבלים בלילות שבת במועדונים עד 3 לפנות בוקר היא תוצאה של אידיאולוגיה חילונית נטו. האידיאולוגיה, הלגיטימית כשלעצמה, אומרת שיש חופש לבלות כמה שרוצים ואיך שרוצים. העיוות של האידיאולוגיה מוביל לכך שכדי למצות את הזכות, אתה מוכן לעשות הכל. גם לדקור את מי שמונע ממך לבלות. אם הגבולות מטושטשים וסמכות ההורים קורסת וההצלחה האישית היא חזות הכל – האם אי אפשר לומר שכל זה לא קשור לאידיאולוגיה חילונית ומערבית? בדרך כלל זה טוב ולפעמים זה נגמר רע. כמו בדת.
האם העובדה שהורים רבים חוששים להציב גבולות בפני ילדיהם אינה חלק מאידיאולוגיה ומשיטה חינוכית? האם העובדה שהפרסומות לא מעזות לומר לצעירים לא לשתות כל-כך הרבה, אלא רק "אם שותים לא נוהגים", אינה חלק מהכישלון המובנה הזה, כישלון חילוני? גם האלימות במגרשי הכדורגל ואלימות עבריינית בכלל היא תוצאה של חוסר חינוך לסולידריות בין יהודים ובין בני אדם. עבריינים דתיים לא ישדדו קשישות, למשל, אלא יעדיפו להשיג את כספם באמצעות שוחד ומעשי הונאה. אבל חילונים רבים שומעים על הדקירות ומנחמים את עצמם. הדוקר היה שיכור, או "בעייתי", או "דמות מוכרת למשטרה". אף פעם לא "חילוני". זה הרי לא קשור. העבריין הדתי לעומת זאת הוא תמיד דתי. כי זה קשור.
אצל דתיים ברוך השם יש אלימות מסוג אחר. היו מחתרות אלימות שפעלו נגד ערבים, ויש אלימות וביריונות פוליטית, ואפילו רוצח ראש ממשלה אחד. אצל חרדים אין רוצחים, אבל האלימות מופנית נגד מי שפוגע בצניעות המחנה. אלא שבכל העבירות הללו השיוך הציבורי והתקשורתי יודע לקשור בגלוי או במרומז בין המעשה לבין המיגזר. רק באלימות אקסקלוסיבית לחילונים לא מצוין לעולם הקשר בין המיגזר החילוני לבין המעשה.
כן, יש עבירות אלימות האופייניות לכל מיגזר. הן תלויות תרבות, הקשר וסגנון חיים. זו אינה טענה שהדתיים צדיקים והחילונים רשעים. חלילה, רוב האנשים אינם עבריינים ואינם אלימים. זו רק טענה שעבירות אלימות מסוימות (ולא רק עבירת אלימות) הן תוצאה אפשרית וקיצונית של שיטה חינוכית. אם כשאתם שומעים בחדשות על מעשים מגונים במקווה אתם חושבים דברים רעים על הדתיים, על מה תחשבו עכשיו בכל פעם שצעיר יידקר במועדון?
