הסיפור על זיגי, הדייט שבעט בי
כשידיד טוב שהיית דלוקה עליו זמן רב מציע לשדך לך מישהו, את יכולה לדעת מראש ששום דבר טוב לא יצא מזה. יערה רובין לא התגברה על הסקרנות וזכתה במפגש בלתי נשכח
נורות האזהרה נדלקו אצלי כבר מהרגע הראשון, אבל העדפתי להתעלם. ברגע שידידי הטוב ו', עליו הייתי דלוקה במשך שנה וקצת עד ללילה מיני אחד שבמהלכו החליט לחזור לחברה שלו, הציע לשדך לי מישהו - הייתי צריכה כבר לדעת שלא. ובכל זאת, במקרה שלי, הסקרנות הטבעית שלי קודמת לחשיבה בריאה. ו' תיאר את חברו כגבר גבוה, שרירי, עם שיער מתולתל ועיניים ירוקות. "אה", הוא הוסיף, "הוא גם מדריך פסיכומטרי ולומד פסיכולוגיה". לא יכולתי להתעלם מנתונים כאלה.
קבענו שהוא יבוא לאסוף אותי מהדירה שלי. כבר בטלפון הוא נשמע חנון מדי בשבילי, אבל מאחר שאני מאוד אוהבת לשכנע את עצמי לטובה, פעלתי בהתאם גם במקרה הזה. הימים היו ימי אוניברסיטה ואני גרתי בירושלים וציפיתי לדייטים המשקיפים לעיר העתיקה. באותם ימים, לצערי, פייסבוק עוד לא היה קיים, כך שלא יכולתי לבחון את בן זוגי העתידי מקרוב.
הוא הגיע בזמן ואני נכנסתי למכונית נרגשת וחוששת כאחד. אמנם היה מדובר בבחור גבוה, רזה עם תלתלים שחורים קצרים ועיניים ירוקות, אבל משהו בפנים שלו לא ממש השתלב לכדי יצירה מוגמרת במהממותה - ואם נוותר לרגע על התאורים המחוייבים לפוליטיקלי קורקט, נאמר שהבחור פשוט היה מכוער. מיד תהיתי אם השידוך הזה של ו' נועד לרמוז לי לאיזו קטגוריה הוא מכניס אותי מבחינת היופי, או שפשוט מדובר במקרה תמים של "גבר לא יודע לומר אם גבר אחר נראה טוב". העדפתי להאמין בגרסה השנייה ונכנסתי לרכב שלו, מתכוננת לדייט חביב שגורלו נחרץ מראש.
כמה דקות אחרי שעשינו היכרות קצרה במכונית והחלטנו לאן נצא, התוודה הבחור על כך שהוא "זיגי".
"זיגי?" תהיתי בקול. האם לא מדובר במילה שכבר אבד עליה הכלח, וטוב שכך?
"זיגי - חנון", הסביר לי.
"אני יודעת מה זה זיגי" השבתי לו, "אני פשוט לא בטוחה אם מותר עדיין להשתמש במילה הזאת".
הזיגי התעלם. במקום זאת הוא החל לספר לי על כל הדברים שהוא עושה שאכן מעגנים אותו עמוק בתחום הזיגיות שלו.
"אני גר אצל ההורים במרתף", "מתעסק במחשבים", "מלמד פסיכומטרי (קיבלתי 779)". "אני גם ממש אוהב תשבצים ופאזלים".
אינטלקטואל שרמנטי בטיול לפריז
הפנטזיה על האינטלקטואל השרמנטי שמטייל איתי בפריז וברומא התנפצה די מהר, ובמקום נשאר זיגי, במרתף של הוריו. התיישבנו על מזרנים בבית קפה שאנטי ליד התיאטרון בעיר, ושנינו חלצנו נעליים, יותר נכון לומר - קרוקס. כיאה לבחור בגובה מטר תשעים, כפות רגליו של זיגי היו גדולות ולא מושכות במיוחד, אבל ויתרתי. הרי ממילא מדובר בדייט יחיד, חבל שלא תהיה אווירה נעימה.
השיחה לא השתפרה במיוחד. כמו שאני תמיד עושה בדייטים ראשונים שלא הולכים לשום מקום, התחלתי לדבר על עצמי. סיפרתי לו על האובססיה שיש לי לנעליים ולשיער שלי, בעודי חושפת כיצד כמעט הורדתי לחברה שלי את היד באותה, כשבאה להעביר יד בשערי (היום אני כבר מכירה חומרים נעימים לשיער- אז נרפאתי!). בתמורה, ציפיתי ממנו לחשיפה משלו.
"אני לא יכול", אמר. "אני מזכיר לך שאני זיגי". חייכתי חיוך קטן - לא שכחתי.
"את חייבת להבטיח שאת לא צוחקת עליי".
"מבטיחה", אמרתי. אם הצלחתי להישאר רצינית לאורך כל הדייט שלי עם מר זיגי עד עכשיו, מה הוא כבר יכול לומר לי שיגרום לי לצחוק עליו? אני הרי לא מרשעת. מסתבר שטעיתי.
"האובססיה שלי..." אמר זיגי, "היא..." "זאת אומרת, יש לי אובססיה" הוא תיקן את עצמו, "לטיסנים".
הרצינות בה הדברים נאמרו בתוספת מחשבות שלי על זיגי מדביק מקלות ארטיקים זה לזה במרתף של הוריו גרמו לי לחייך חיוך שהפך בחלקיק השנייה לצחוק מתגלגל, שעשוי היה להישמע מרושע במקצת לאוזן הבלתי מיומנת.
"די! הבטחת שלא תצחקי" צווח כנקבה, ותוך כדי כך בעטה כף רגלו האימתנית והגדולה בצלעותי והעיפה אותי אחורנית אל המזרן והכריות. התרוממתי ובדקתי שהשיער שלי בסדר.
"אני לא מאמינה שבעטת בי" אמרתי.
"את הבטחת שלא תצחקי", התבכיין.
"אבל אתה בעטת בי".
זיגי כנראה לא הבין את מלוא חומרת העניין ואפילו לא מצא לנכון להתנצל. תוך חמש דקות הוזמן החשבון, ואני ציפיתי שהתשלום יילך אליו. במקום זאת, זיגי הוציא שטר של 20 שקל וביקש שאלווה לו בשביל המנה שלו, "לא הבאתי אשראי וזה כל המזומן שיש עליי".
שילמתי על זיגי וחזרתי לדירה שלי. יום למחרת התקשר אליי ו' ושאל בעניין איך היה. "השאיר עליך רושם?" שאל.
"בהחלט", עניתי, "לא נראה לי שאני אי פעם אצליח לשכוח אותו".
האימייל של יערה
לפנייה לכתב/ת 
