בית הדין האזורי לעבודה בנצרת קבע, כי הודעות דואר אלקטרוני, אשר הושגו תוך פגיעה בפרטיות עובד, לא יהוו חלק מחומר הראיות.
החברה חששה שהעובד הפעיל במשרדיה עסק פרטי משלו, המתחרה בה, תוך שימוש בציוד הנמצא בבעלותה. לצורך ביסוס חשד זה, בקשה לעשות שימוש בתכתובת הדואר האלקטרוני שמצאה על המחשב, ובפח האשפה.
בית הדין ציין, כי בפסק הדין בעניין איסקוב, אשר דן בשאלת הזכות לפרטיות של העובד מפני פגיעה בה על ידי המעביד וזאת באמצעות שימוש בתכתובת הדואר האלקטרוני של העובד, נקבע כי לאור הנסיבות שם יש לראות את העובדת כמי שנתנה את הסכמתה לעיון בהודעות הדואר שנכתבו על ידה בידיעה שהן עלולות להיחשף, וממילא לא כוללת עניינים פרטיים במיוחד.
ואולם, במקרה נשוא הדיון קבע השופט חיים ארמון, כי עצם העובדה שהעובד ידע שהתכתובת שלו נשמרת בשרת שבבעלות המעביד ואשר למעביד גישה אליו, אינה יכולה להספיק כדי ללמד שהעובד הסכים, לכך שהמעביד יהיה רשאי לעיין באותה תכתובת.
לדברי השופט, ניתן לראות כל משתמש ברשת, כבעל ציפייה סבירה לפרטיות ולמניעת הגעה לתוכן התכתובת האלקטרונית וזאת כל עוד הוא לא ויתר על כך באופן מפורש.
השופט הוסיף, כי ברור גם שאין להסיק הסכמה של העובד לכך שיעיינו במכתביו, אם הוא השליך את המכתבים לפח האשפה. לדבריו: " עובד אינו אמור לצאת מתוך הנחה שמעבידו יחטט בפח האשפה שלו".
נקבע, כי נפגעה זכותו של המבקש לפרטיות, זכות המוכרת כזכות חוקתית ומעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובאיזון בין הנזק שיכול להיגרם לו ולעובדים אחרים לבין התועלת שעשויה לצמוח לחברה, יש להעדיף את עמדת המבקש.
השופט הוסיף, כי החברה הגישה לתיק ראיות רבות אחרות והזמינה עדים רבים, כך שהיא תוכל לבסס טענותיה גם באמצעות ראיות שלא הושגו תוך פגיעה כה חמורה בפרטיותו של המבקש.
לקריאת פסק הדין.
לאתר המשפט הישראלי - פסק דין
