בשעה שהשף הקירח והמוטרף מ"קשת" ביקש מצעירים מפוחדים לגרום לאוכל שלהם לדבר ב"המטבח", והקירח של "רשת" רדה בנערים זכים ומפוחדים בפרומואים המשודרים ל"אלופים של החיים", הופיעה היפה של ערוץ 10 וניסתה לבחור לה יורשת. אבל במידה רבה גם היפה, כמו החיות, פועלת באותה השיטה: בואו נפחיד את מתמודדי התוכנית, נעמיד אותם כמו חיות לקיר ונגרום להם להוציא את הכיעור שנמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, בתקווה שזה יביא לנו רייטינג.
12 בנות התחילו עם מטרה אחת ובכל שבוע עזבה אחת. בתוכנית אמש (ב') - החלק הראשון מבין שתי תוכניות גמר "הדוגמניות"- ניתנה למתמודדות ההזדמנות להחזיר את אחת מהמשתתפות אל קו הגמר בתחרות על התואר הדוגמנית הבאה של ישראל.
צליל. יצאה יחסית בשלום (צילום: אבי ולדמן)
בחלק הראשון של התוכנית הפגישו את הבנות - שלכאורה, כך על פי הקריין, לא נפגשו זמן רב, והקרינו בפניהן קטעים - מביכים כמובן - משהותן ב"ווילה", אתר הצילומים. הבנות כמובן סיפקו את הסחורה, סיפקו יותר ממה שאפשר היה לצפות: ריבים, עלבונות, שקרים, בכי, גזענות, דת ושיבושים בעברית - הכל כדי להגחיך אותן.
כמו הגלדיאטורים ברומא העתיקה שחויבו להילחם להנאתם של צופי הקולוסאום צמאי הדם, כך גם אנחנו זורקים את מתמודדי תוכניות הריאלטי אל הזירות המודרניות, שהפכו לאולפני טלוויזיה, ואנו דורשים מהם דם. והם מצידם יעשו הכל, אבל הכל, כדי לזכות במחיאות הכפיים שלנו.
השופטים. חסרי רחמים
אבל האינדיקציה הברורה לכך שמפיקי התוכנית לא באמת חיפשו דוגמנית, אלא רפש וגוויות אדם, היא בעובדה שהעניקו למתחרות בתוכנית את האפשרות להחליט על גורלן של כל אחת מהמתמודדות. כל חובב טראש, ובמיוחד מי שצפה בתוכנית-האם האמריקאית "הטופ מודל הבאה", יודע שיש שני סוגי תוכניות טלוויזיה: אלה שמחפשות רייטינג באיכות המוצר ואלה שמחפשות אותו בעלבונות, בהיעלבויות, בכעסים, ובמריבות.
בתוכנית המקורית, בהגשת ובהפקת טיירה בנקס, יש רצון אמיתי למצוא את הדוגמנית הבאה, ולכן המתמודדות נדרשות לבצע משימות דוגמנות אמיתיות כדי להוכיח את יכולתן, והשופטים בתחרות הם אנשי אופנה עם קשרים וידע מעמיק בתעשייה. אבל בגרסה הישראלית רצו דם ולכן איפשרו לבנות לקחת חלק בתהליך ההדחה. וברגע שההפקה החליטה על קו זה היא הפכה ללא רלוונטית.
נחזור לעלבונות. קבלו את שיר, בת 17 מאילת, ילדונת יפהפיה שאומרת: "לא שאני מתהללת אבל קטיה לא היתה צריכה להיות כאן". המנחה בתגובה דורשת ממנה, ללא הכנה מוקדמת, לרקוד ולפזז מול קהל הצופים. וזה עוד לא השיא. קבלו את הקטע שבו ההפקה דורשת מהבנות לכתוב שלוש שאלות, בעילום שם כמובן, לכל אחת מהמתמודדות כדי שיוכלו לסגור חשבונות, מול כולנו, יושבי הקולוסאום. הקריין אף אומר: "הבנות מנצלות את העובדה...", כאילו זו לא היתה החלטת ההפקה.
לא להפסיק להשפיל אותן
והשאלות - שלעולם לא נדע מי באמת כתב אותן - מגיעות בצרורות. שאלה לצליל: "למה את מתביישת במוצא הדרוזי שלך?". שאלה ללימור: "כולם אומרים שאת הכי מכוערת". שאלה לריטה: "האם את כלבה?". שאלה ללימור: "למה את בטוחה שאת חכמה?". שאלה לצליל: "האם פישפשת ללימור בחפצים?" שאלה לקארין: "למה לא עשית צבא?".
היחידה שיצאה כשידה על העליונה מהסשן הסאדיסטי הזה היתה צליל, בת 19, הרצליה, כשחילקה מתנות למתמודדות שתיעבו אותה, וכשנשאלה מה יש בחבילות, ענתה: "כחלק מהשורשים הערבים שלי שמתי להם מטען חבלה".
מה שעצוב בכל הסיפור העלוב הזה שהניסיון הישראלי לחקות את הטלוויזיה
האמריקאית מגיע תמיד אל הרפש של זן התוכניות האלה. כי בשעה שתוכניות העילית האמריקאיות מצליחות בזכות זה שהן באות לעשות טוב - בוא נהפוך אותך לזמר מפורסם, בוא נהפוך אותך לדוגמנית מצליחה - שכולן מתבססות על החלום האמריקאי, החלום הכלל-עולמי לחיים טובים יותר, לגאולה, לעתיד שונה מהעבר ומההווה - הגרסאות הישראליות באות כדי לעשות רע, כדי לגרום לנו, הצופים, להנות מהשפלתו של האחר.
לא לחינם "כוכב נולד" בגרסתה הישראלית מצליחה כל כך, כולה נועדה לטוב ולעולם לא תתפסו את מפיקי התוכנית מעליבים את המתמודדים כפי שעשו זאת מפיקי "הדוגמניות". בשורה התחתונה צדקה צליל כשהתבקשה לבחור את הצעירה שראויה בעיניה לעלות לגמר ואמרה: "מי שאתה אוהב יותר, נראה בעיניך טוב יותר". זו בדיוק הסיבה לכשלון התוכנית, ערוץ 10 גרם לנו לשנוא שם את כולן.
