מי צריך את הפרטת לאומי?

הפרטת בנק לאומי נמשכת ללא הצלחה כמעט 15 שנה. היא מפרנסת עשרות פקידים, ועדות, יועצים, וכמובן מתמודדים - אמיתיים וגם אופורטוניסטיים, שזוכים לכך ששמם יתנוסס על דפי העיתונים עם הכיתוב: "מתמודד על רכישת לאומי".

בתחילת העשור קבעה ועדת גל שיש למצוא בנק בינלאומי שירכוש את לאומי. קצת לפני כן התפוצצה בועת הדוט.קום והחל מיתון, שיחד עם אינתיפאדת אל־אקצה, לא עורר את התיאבון של בנקים זרים לרכוש בנק בישראל.

ב־2002 הוקמה ועדת מראני שבחנה את ההשלכות של מכירת לאומי באמצעות שוק ההון. לאחר מכן הועלתה מהאוב תוכנית להפרטת הבנק דרך חלוקת המניות לאזרחים, וירדה מהפרק במהירות. במקביל,מכרה המדינה חבילות של מניות בבורסה, וגרעין השליטה שביכולתה להציע למשקיעים הצטמק. למרות זאת היא יצאה שוב במכרז להפרטה. מכירת השליטה לקרן סרברוס, שלא הצליחה לקבל היתר שליטה מבנק ישראל, היתה סאגה שתוצאותיה עוד מהדהדות.

כעת המדינה מנסה שוב לחפש בנק זר שירכוש את לאומי וגיבשה רשימה של 60 בנקים אליהם ניתן לפנות. אולם רשימות כאלו אינן חדשות. סביר להניח שהניסיון ייכשל ואז יחל תהליך של מכרז שבו יפנו שוב למשקיעים, ולא רק לבנקים זרים.

המתמודדים יצטרכו לקבל הפעם את אישור בנק ישראל לפני התהליך, כלומר הוא יארך עוד חודשים, וחוזר חלילה.

יש שתי חלופות שהמדינה לא מוכנה לשקול בינתיים: ראשית, למכור את חבילת המניות של לאומי בבורסה ולתת לשוק לגבש שליטה, כמו שנהוג בחו"ל. התשתית החוקית למהלך זה היא ועדת מראני. אפשרות זו מפחידה את הפקידים לפי שעה.

שנית, המדינה לא מוכנה לשקול אם בכלל יש צורך בהפרטה. פקידי האוצר מחזיקים בתפיסת עולם כלכלית דוגמטית ויש שיאמרו אף קיצונית: הממשלה לא יודעת לנהל עסקים ולכן יש לבצע הפרטה בכל מחיר. מדיניות זו נכונה אולי בספרי הלימוד, אך בפועל לאומי פועל בשוק לא תחרותי. ההפרטה תועיל אולי לרוכש העתידי ולבנק ההשקעות שילווה את ההפרטה, אך כלל לא בטוח שרווחת הציבור תמוקסם.

הצמד הנצחי של הבנק, היו"ר איתן רף והמנכ"לית גליה מאור, הצליחו להצעיד את הבנק הממשלתי להישגים חסרי תקדים. מספיק להסתכל על ביצועי הפועלים שנמצא בבעלות פרטית כדי להבין שהממשלה אולי לא יודעת לנהל תהליך הפרטה, אבל בהחלט יודעת לנהל עסקים בשוק קרטליסטי.