הכוכבות השתלטה על חיינו

"איך זה שכוכב אחד לבד מעז", כתב נתן זך בשירו. אילו רק היה יודע איזו משמעות תקבל המילה "כוכב" היום, בשנת 2008...

הטלוויזיה היא עולם. עולם עם יוצרים משלו, דימויים משלו, שפה משלו. עולם שלם המתנהל על פי חוקיו. אין מדובר ביקום מקביל לזה שלנו, אלא בחלק אינהרנטי, חי ונושם שלא רק משפיע על עולמנו "האמיתי", אלא מעצב אותו ואת המציאות היומיומית. עיצוב מציאות זה, מתבטא היטב בתופעת ה"כוכבות" בכלל, ובפרט בתופעת הריאליטי, כזרועה המבצעת.

אין ספק שמאז עידן הריאליטי, החלום של "להופיע בטלוויזיה" הפך להיות קרוב מתמיד. קרוב עד כדי כך שילדים כבר אינם חולמים להיות כבאים, וטרינרים ובטח שלא להקים יישוב בצפון – הם חולמים להיות "כוכבים".

אבל מהו בעצם אותו "כוכב" שכולם נושאים אליו עיניים?

זהו מושג שאימצו הגופים המסחריים כדי להזין את הטלוויזיה המסחרית שאינה יודעת שובע. אין זה סוד שהטלוויזיה מתחרה בפלטפורמות תקשורתיות אחרות ובינה לבין עצמה. בעולם תחרותי וקפיטליסטי כמו שלנו, אף אחד לא רוצה להפסיד. בשלל הז'אנרים הטלוויזיוניים הפך הריאליטי לבולט שבהם, ובאמצעותו גילו הגופים המסחריים דרך חדשה למכור מוצרים, חלומות, ו"מציאות" חדשה: למה שלא ניקח כמה אנשים יפים וחולמים, נכניס אותם לסיטואציות מבויימות, נכתוב להם כמה משפטים, נצלם אותם ברגעי משבר, נכניס קריין עם קול דרמטי שילווה כל מהלך שלהם, כמה רגעי אהבה, שנאה, התלבטות, ובום – יש לנו שלאגר!

החולמים הפכו להיות כוכבים, ולא משנה מה הם יעשו או עם איזו אג'נדה הם הגיעו מהבית. הם עכשיו מוצר טלוויזיוני. הם מיוצרים על פס יצור ונארזים בתוך קופסאות צבעוניות, שטחיות, ובעיקר – סטריאוטיפיות. הם משרתים עכשיו את המטרה ולעיתים תוך כדי פגיעה בעצמם. הם הופכים להיות מותג. וככל שהטלוויזיה הופכת מסחרית יותר, כך היא מייצרת יותר

מוצרים (ע.ע - "כוכבים"). ובשביל לשווק את אותם מוצרים, היא לא בוחלת בשום אמצעים או תכנים. כל הדרכים כשרות.

זה החלום החדש שמוכרים לנו. בוא תהיה כוכב בדרך המהירה. בוא תהיה גימיק בתוך העולם הסטיגמטי שאנחנו יוצרים. בוא תהיה הפוסטר שמקשט את הקירות בארמון "החברה החדשה" בממלכת הטלוויזיה המסחרית. נחזיק אותך כמה זמן על הקיר, עד שהצבע שלך יתחיל לדהות, ואז אולי נחליף אותך בפוסטר חדש ונוצץ יותר.

אני מתאר לעצמי שיש כמה מכם שתוהים כיצד אני נושך את היד שרושמת לי בעצם את הצ'ק. אבל היום, בדיעבד, אחרי שש שנים בעולם הבידור, אני רואה דברים קצת אחרת. עד כדי כך, שאם תשאלו אותי אם הייתי מוותר על הכל, או מתחיל מההתחלה, יכול להיות שהייתי עונה שכן.