אמא, גם אותנו יהרגו כי אנחנו יהודים?

למרות השנים הרבות שחלפו וניצולי השואה, בניהם ונכדיהם שמסתובבים בינינו - עדיין השואה נחשבת אירוע בלתי נתפס. מרחק השנים לא עושה את המושג שואה והמושגים האיומים הנלווים אליו קלים יותר להסבר, לא למורים ולגננות ובטח לא לנו ההורים.

חשוב לא לחשוש

חשיפת הילדים בגיל הרך ובבית-הספר היסודי לשואה היא בעיקר דרך הצפירה ודקת הדומיה, טקסים והקראת סיפורים. חשיפה זו, שהיא דלה אך טעונה, מעוררת בקרב הילדים שאלות רבות המופנות להורים: מדוע פרצה השואה, כיצד התרחשה, מה זה גטו, מחנה השמדה, איך קרה שהיהודים לא התנגדו, האם גם אותנו יכולים להרוג ועוד.

גם ילדים שהם נכדים או נינים לניצולים, סקרנים במיוחד לדעת מה עבר על הסבא והסבתא וכיוון שבמקרים רבים הם אינם בחיים - ההורים צריכים להשיב במקומם. כיצד עונים לילד בגילאי הגן ובכיתות הנמוכות על שאלות כל כך קשות? האם הנושא לא יעורר בו חרדות?

מותר לא לדעת

מותר להורה להשיב: אינני יודע/ת, אבל אבדוק, או בוא נבדוק את התשובה. במקרה זה או גם כאשר התשובה ידועה, עדיף לטפח בילדים את התכונות הטבעיות והמבורכות של סקרנות והתעניינות ולשתף אותם בתהליך של למידת חקר משותפת. זו יכולה גם להיות הזדמנות תורמת לחיזוק תדמיתו של הילד כ"שותף" של המבוגרים, "כמומחה" בתחומי סביבתו הטבעית.

ניתן לשוטט איתם יחד באינטרנט, באתרי "יד ושם", "לוחמי הגיטאות", מורשה ועוד. אפשר "לנצל" את ההתעניינות, לבקר יחד בספרייה הקרובה ולקרוא סיפורים, כמו" הכלבה שיקה", "לא הספקתי להיות עצוב", "אמא ספרי לי, את היית שם..." ועוד.

מומלץ לצפות יחד בתכניות הטלוויזיה לילדים ולא לכבות את המכשיר בתכניות למבוגרים. בשנים האחרונות השידורים משקפים את הגישה המחקרית לפיה אין התמקדות בעיקר בשידורי מעשי הזוועה, אלא באדם על רקע השואה.

דרך נוספת היא להשתמש במשחקים ובצעצועים כהמחשות סמליות מסביבתם המוכרת והאהובה של הילדים - בעיקר בנושא "הציוד" של דמויות הגיבורים של צעצועי הילדים.

שאלות שכיחות של ילדים בנושא שואה

קיימות שאלות חוזרות בקרב הילדים, שקרוב לוודאי שגם ילדיכם ישאלו אתכם. נצלו את הדיון לצורך הטמעת ערכים של זיכרון, סובלנות, הטבעת הזהות היהודית והעובדה שהשואה הסתיימה בדבר חיובי: הקמת מדינה ליהודים.

חשוב מאד להרגיע את הילד: אין ואנחנו מקווים שגם לא תהיה שוב מלחמה. הצפירה באה להזכיר לנו שלפני הרבה שנים היתה שואה. הנאצים ממדינת גרמניה הרגו הרבה יהודים. חשוב שניתן למתים כבוד ולא נשכח אותם. והכי חשוב, נזכור כדי שלא תהיה שוב שואה לעולם.

כאן חשוב להשיב תשובה שמקשרת לחינוך נגד אלימות: אסור להרוג אף אחד. הגרמנים הנאצים הרגו את היהודים רק בגלל שהם היו שונים מהם. לכן, נלמד גם מהשואה שאסור להרוג, ועוד יותר - אסור בכלל לפגוע בשונה מאיתנו. אף בן אדם לא דומה לגמרי לאחר, אבל לכולנו יש את הזכות לחיות.

היהודים לא יכלו 'להחזיר' להם? מה זה גטו? מה זה מחנה השמדה?

היהודים בהחלט היו גיבורים (חיזוק הערך של הזהות הלאומית-יהודית). הם החזירו לגרמנים בגבורה רבה. למרות שכמעט לא היה להם נשק, ולגרמנים היו רובים, טנקים, מטוסים - הם הצטרפו ללוחמים פרטיזנים ופגעו בשיירות של הגרמנים בהפתעה.

מעבר לכך, היהודים הצליחו במקרים לא מעטים להסתתר והגרמנים לא הצליחו לתפוס אותם. הם ברחו מהגטו, מקום שבו ריכזו הגרמנים את היהודים אחרי שגרשו אותם מהבתים שלהם ואפילו נלחמו נגדם מתוך הגטו בגבורה רבה. היהודים גם ברחו, למרות כל השמירה של הגרמנים עליהם, מהמחנות שבהם הרגו הגרמנים את היהודים וכך ניצלו.

כאן חשוב מאוד להעביר מסר מרגיע וברור: היום יש לנו מדינה וצבא ששומר עלינו. חשוב מאוד שנזכור תמיד את השואה, כדי שלא תתרחש שוב.

בסרטים שמוקרנים בטלוויזיה נחשפים הילדים לטלאי הצהוב ושואלים על כך. ניתן להסביר שהנאצים הכריחו את היהודים לענוד טלאי צהוב, כדי להעליב אותם ולהבליט אותם כחריגים מהאנשים האחרים. המושג "חריג" מוכר לילד מתחום החינוך הערכי בגן בהתיחסות לשונה.

דרכים נוספות לעיבוד נושא השואה בבית:

אפשרו לילדים להתבטא לא רק במילים, אלא גם ביצירה: לגזור כוכבים, לכתוב בהם ולצבוע אותם בצבעים שונים, כהמחשה מנוגדת ל"אחידות" בטלאי הצהוב. השתמשו בצעצועים להמחשת התחושה של היהודים שלקחו להם את כל רכושם, כולל את הצעצוע האהוב ביותר.

• ד"ר יהודית קוזניצקי, ראש מסלול בית הספר היסודי וראש תחום הוראת השואה במכללה האקדמית אוהלו בקצרין, חוקרת בינ"ל להוראת השואה.