הייתי קורבן

אהרן אפלפלד מתגורר קילומטרים אחדים ממערב לירושלים בגוש מבוכי של מבני אבן נאים, בסמוך ל"מרכז קליטה" המשמש שיכון זמני למהגרים הלומדים באולפן ומתכוננים לחייהם בסביבה החברתית החדשה.

דומה שהמסע המפרך שהביא את אפלפלד אל חוף תל אביב ב־1946, בהיותו בן ארבע־עשרה, נטע בו עניין בלתי נלאה בכל נשמה עקורה, ובחנות המכולת המקומית שהוא ודיירי "מרכז הקליטה" עורכים בה את קניותיהם, הוא מרבה ליזום שיחות אקראיות עם יהודים אתיופים, רוסים או רומנים, שעדיין לבושים בבגדים היאים לאקלים המדינות שאליהן לא יחזרו לעולם.

חדר האורחים בדירה הדו־קומתית מרוהט בפשטות: כורסאות אחדות, מדפים ועליהם ספרים בשלוש שפות, ועל הקירות ציורי נעורים מרשימים פרי מכחולו של מאיר, בנם בן העשרים ואחת של בני הזוג אפלפלד, שסיים זה לא כבר את שירותו הצבאי והחל ללמוד אמנות בלונדון.

יצחק, בן שמונה־עשרה, השלים לאחרונה את לימודיו התיכוניים וכעת הוא עושה את שנתו הראשונה, מתוך שלוש, כחייל בשירות חובה. בתיה בת השתים־עשרה עדיין בבית: נערה נבונה בעלת שיער כהה ועיניים כחולות כשל אמה, יהודית, אשתו הנלבבת והצעירה למראה של אפלפלד, ילידת ארגנטינה.

נראה שבני הזוג אפלפלד יצרו אווירה משפחתית רגועה והרמונית שכל ילד היה חפץ לגדול בה. למיטב זיכרוני, בארבע שנות הידידות בין אהרן לביני מעולם לא ביקרתי בבית במבשרת ציון מבלי שנזכרתי שילדותו שלו — הוא ברח ממחנה עבודה נאצי ושוטט לבדו במרחבי הפרא של אוקראינה — עמדה בניגוד שאין קודר ממנו לאותה ביתיות למופת שראיתי לנגד עיני.

בתצלום דיוקן של אהרן אפלפלד, תמונה נושנה למראה שצולמה בצֶ'רנוֹביץ' שבבּוּקוֹבינָה ב־1938, כשהיה בן שש — תמונה שהביאו לארץ ישראל קרובי משפחה ששׂרדו — נראה ילד בורגני ענוג ומעודן, לבוש בחליפת מלחים יפה, יושב בדריכות על סוס עץ. אי־אפשר לדמיין את הילד הזה, לא יותר מעשרים וארבעה חודשים לאחר מכן, מתמודד עם הכורח לשרוד ביערות, נרדף, וללא הוריו. תבונתו החריפה כבר ניכרת בו, אבל היכן העורמה הבריאה, האינסטינקט החייתי הפראי והקשיחות הגופנית שנדרשו כדי לעמוד בהרפתקה המבעיתה?

הילד שהיה אפלפלד צופן סודות לא פחות מן הסופר שנהיָה. בגיל חמישים וחמש אפלפלד הוא גבר נמוך קומה, ממושקף, עם פנים עגולות לגמרי, ראש קירח לחלוטין ונימה מהורהרת ומשועשעת כשל מכשף טוב לב. אילו רצה, לא היה מתקשה להתחזות לקוסם השולף יונים ממגבעת ומבדר ילדים במסיבות יום הולדת — קל יותר לשייך את חזותו העדינה, החביבה והנוחה לבריות למלאכה מעין זו מאשר לתחושת האחריות הכבדה המפעמת בו, כנראה לבלי מנוס: להגיב בסדרת סיפורים מבשרי רעות באופן חמקמק על היעלמותם של כמעט כל יהודי אירופה, והוריו ביניהם, בעוד הוא מערים על איכרים ומחפש מזון ביערות.

ואולם השואה, ואפילו רדיפת היהודים, אינן נושא ספריו. לדעתי הוא גם אינו כותב ספרות יהודית, וגם לא ספרות ישראלית. הספרות שלו גם אינה ספרות של גולים, שהרי הוא אזרח יהודי במדינה יהודית המורכבת ברובה ממהגרים. ולמרות הסביבה האירופית המאפיינת רבים מספריו, ולמרות ההדים הקפקאיים העולים מהם, הספרים האלה, שנכתבו בעברית, אינם סיפורת אירופית.

ואמנם, כל מה שאינו אפלפלד מצטבר לְמה שהִנוֹ — סופר שהועתק ממקומו, סופר מגורש, מנושל, שנעקר משורשיו. אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירוּת ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא הייחודי שלו. רגישותו — שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום־מקום מְהלך אימה — הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליוּת העקור. ייחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזיכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

אהרן ואני נפגשנו בשנת 1984, ומאז קיימנו שיחות ממושכות רבות, בדרך כלל תוך כדי הליכה ברחובות לונדון, ניו יורק וירושלים. בשנים האלה זכיתי להכירו כסַפּרן אנקדוטות אוֹראקלי וככַשְׁפן פולקלוריסטי, כ"קיבּיצֶר" לקוני ושנון וכנתחן כפייתי של הלכי רוח יהודיים — רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים.

ועם זאת, כפי שקורה לעתים קרובות במקרים של ידידות בין סופרים, באותן שיחות פֶּריפַּטֶטִיוֹת מעולם לא נגענו באמת זה בעבודתו של זה — עד לחודש שעבר, עת הגעתי לירושלים כדי לשוחח עמו על שישה מספריו (מתוך החמישה־עשר שכתב עד כה), שראו אור בתרגום לאנגלית.

לאחר אחר הצהריים הראשון שלנו יחד פטרנו את עצמנו מנוכחותו המעיקה של מכשיר ההקלטה, ואף שמדי פעם רשמתי לעצמי אי־אלו הערות, בעיקרו של דבר שוחחנו כפי שהתרגלנו לשוחח אגב שוטטות ברחובות הערים או ישיבה בבתי הקפה שבהם עצרנו לנוח. לבסוף, כשדומה היה שלא נותר עוד הרבה לומר, התיישבנו יחד וניסינו להעלות על הכתב את תמצית השיחה, אני באנגלית ואהרן בעברית. את תשובותיו של אהרון לשאלותי תירגם ג'פרי גרין.

רות:

ביצירתך הספרותית מהדהדים שני סופרים מרכז־אירופים בני הדור הקודם: בְּרוּנוֹ שוּלץ, היהודי הפולני שכתב בפולנית, ואשר בהיותו בן חמישים נרצח בידי הנאצים בדְרוֹהוֹביץ', עיר בגליציה שרוב תושביה היו יהודים, שם התגורר עם משפחתו ולימד בתיכון; וקפקא, היהודי מפראג שכתב בגרמנית וחי, לפי מקס בְּרוֹד, "מרותק לחוג משפחתו" רוב ארבעים ואחת שנותיו.

אתה נולדת כשמונה מאות קילומטרים ממזרח לפראג וכמאתיים קילומטרים מדרום־מזרח לדרוהוביץ', בצ'רנוביץ'. בין משפחתך — האמידה, המתבוללת מאוד, הדוברת גרמנית — ובין משפחתו של קפקא היו קווי דמיון תרבותיים וחברתיים, ובדומה לשולץ גם אתה ומשפחתך חשתם על בשרכם את הזוועה הנאצית.

מכל מקום, הקרבה שמעניינת אותי אינה ביוגרפית אלא ספרותית, ואף שאני מזהה סימנים לקרבה הזאת בכל כתביך, היא בולטת במיוחד ב"תור הפלאות". סצנת הפתיחה, למשל, המספרת על אם ועל בנה האהוב בן השתים־עשרה המתענגים על נסיעתם ברכבת בדרכם חזרה מאתר נופש קיצי אידילי לביתם, מזכירה לי סצנות דומות בסיפורים של שולץ.

ואולם כעבור עמודים מעטים מתחוללת הפתעה קפקאית כאשר הרכבת עוצרת באופן לא צפוי ליד טחנת קמח ישנה וחשוכה, ואנשי ביטחון דורשים מ"כל הנוסעים האוסטרים שאינם נוצרים מלידה" להירשם במשרדי התחנה. הסצנה מזכירה את "המשפט" — וכן את "הטירה" — היכן שכבר בפתיחה אנו עדים למתקפה מאיימת על מעמדו החוקי של הגיבור. ובכן, באיזו מידה רלוונטיים קפקא ושולץ לסיפורת שלך?

אפלפלד:

את קפקא גיליתי כאן, בישראל, בשנות החמישים, ובהיותי סופר חשתי קרבה מיידית כלפיו. הוא דיבר אלי בשפת האם שלי, גרמנית — לא הגרמנית של הגרמנים אלא הגרמנית של אימפריית הבסבורג, של וינה, של פראג ושל צ'רנוביץ', גרמנית בעלת נעימה מיוחדת, ודרך אגב, גרמנית שהיהודים טרחו רבות על יצירתה.

להפתעתי הוא דיבר אלי לא רק בשפת האם שלי אלא גם בשפה אחרת שהכרתי היכרות אינטימית, שפת האבסורד. ידעתי על מה הוא מדבר. זו לא היתה מבחינתי שפת סתרים, ולא נזקקתי לביאורים. אני באתי מן המחנות, מן היערות, מעולם שהיה התגלמות האבסורד, ודבר בעולם הזה לא היה זר לי. ההפתעה היתה אחרת: כיצד אדם שמעולם לא היה שם יודע כל כך הרבה, ובפרוטרוט, על העולם הזה?

בהמשך היו עוד גילויים מפתיעים: הסגנון האובייקטיבי הנפלא שלו, העדפת הפעולה על הפרשנות, הצלילוּת והדיוק, הראייה הרחבה, המקיפה, המלאה הומור ואירוניה. ואם לא די בזאת, גילוי נוסף הבהיר לי שמאחורי המסכה של חוסר המקום וחוסר הבית שבספריו ניצב אדם יהודי, כמוני, ממשפחה מתבוללת למחצה, שערכיו היהודיים איבדו את תוכנם ושעולמו הפנימי שומם ורדוף.

הדבר המפליא הוא שהשיממון הזה לא הוביל אותו להתכחשות עצמית או לשנאה עצמית, אלא דווקא למין סקרנות עזה בנוגע לכל תופעה יהודית, בייחוד בנוגע ליהודי מזרח אירופה, לשפה היידית, לתיאטרון היידי, לחסידוּת, לציונות ואפילו לאידיאל של המעבר לארץ ישראל המנדטורית. זהו קפקא של היומנים, המרתקים לא פחות מסיפוריו.

לעניין שגילה ביהדות יש ביטוי מוחשי בכתב ידו בעברית, הוא למד עברית וידע את השפה. כתב היד ברור ויפה להפליא, ניכרים בו מאמץ וריכוז דומים לאלה שאפשר להבחין בהם בכתב ידו בגרמנית, אבל בכתב היד בעברית יש הילה נוספת של אהבה לאוֹת הבודדת.

קפקא חשף בפני לא רק את תוכנית העולם האבסורדי אלא גם את קסמי אמנותו, שנזקקתי לה בתור יהודי מתבולל. שנות החמישים היו עבורי שנים של חיפוש, והספרים של קפקא האירו את הנתיב הצר שניסיתי לפלס לעצמי. קפקא יוצא מתוך עולם פנימי ומנסה למצוא איזושהי אחיזה במציאות, ואילו אני הגעתי מעולם של מציאות פרטנית ואֶמפּירית, המחנות והיערות. העולם המציאותי שלי היה מעבר לכל דמיון, ומשימתי כאמן היתה לא לפתח את הדמיון אלא לרסן אותו, ואפילו אז נראָה לי שהדבר אינו אפשרי, הכול היה כל כך לא ייאמן, עד שהאדם נראה בדוי בעיני עצמו.

בהתחלה ניסיתי לברוח מעצמי ומזיכרונותי, לחיות חיים שלא היו חיי ולכתוב על חיים שלא היו חיי. אבל תחושה חבויה אמרה לי שאיני רשאי לברוח מעצמי, ושאם אתכחש לחוויות הילדוּת שלי בשואה, יהיה בכך משום עיוות רוחני. רק כשמלאו לי שלושים הרגשתי חופשי להתמודד עם החוויות האלה כאמן.

לצערי, ליצירתו של ברונו שולץ הגעתי באיחור של שנים, אחרי שהנטיות הספרותיות שלי כבר היו מעוצבות למדי. הרגשתי ועודני מרגיש קרבה רבה לכתיבתו, אבל אין זו אותה קרבה שאני מרגיש כלפי קפקא.

רות:

מבין ששת ספריך שתורגמו לאנגלית, "תור הפלאות" משרטט באופן הברור ביותר רקע היסטורי מזוהה. האב־הסופר של המספר הוא מעריץ של קפקא; נוסף על כך מסופר שהאב משתתף בפולמוס אינטלקטואלי העוסק במרטין בובר; מסופר גם שהוא ידידו של סטפן צווייג.

אבל הפרטים המעטים האלה, אף שהם נשארים על פי רוב בגדר התייחסויות גולמיות לעולם החיצון, אינם מאפיינים את ספריך האחרים שקראתי. בדרך כלל המצוקות נוחתות על הגיבורים שלך כאותן מכות הניחתות על קורבנותיו של קפקא: בלי הסבר, לפתע פתאום, בחברה הנטולה כביכול היסטוריה או פוליטיקה. "מה רוצים מאיתנו?" שואל היהודי ב"באדנהיים, עיר נופש" לאחר שנכפה עליו להירשם בתור יהודי דווקא במחלקת התברואה של באדנהיים. "קשה להבין," עונה יהודי אחר.

מן העולם שבחוץ לא מגיעות חדשות העשויות לשמש תמרור אזהרה לקורבנו של אפלפלד, ואובדנו הצפוי של הקורבן אינו מוצג כחלק מאסון כלל־אירופי. הקורא עצמו מספק את המיקוד ההיסטורי בהבינוֹ את היקפו ועוצמתו של הרוע שמסביב באופן שהקורבנות עצמם אינם מסוגלים להבין. מידת האיפוק שלך כרושם קורות הימים, בשילוב עם הפרספקטיבה ההיסטורית של הקורא המשכיל, מסבירות את המשקל הייחודי של עבודתך, את העוצמה הנובעת מסיפורים שנמסרים באמצעים כה צנועים. מלבד זאת, באמצעות דֶה־היסטוריזציה של האירועים וטשטוש הרקע שלהם אתה ככל הנראה מתקרב לאובדן חוש ההתמצאות שחשו אנשים שלא היו מודעים להימצאותם ערב חורבן.

עלה בדעתי שנקודת הראות של המבוגרים ביצירתך הסיפורית דומה במגבלותיה לנקודת מבטו של ילד, שאינו יכול למקם את ההתרחשויות בשום לוח שנה היסטורי, ואף אינו מצויד באמצעים האינטלקטואליים הדרושים כדי לעמוד על משמעותן. אני תוהה אם הפּשטוּת שבה נתפסת הזוועה הממשמשת ובאה בספרים שלך אינה אלא בבואה של הכרתך שלך כילד על סף השואה.

אפלפלד:

אתה צודק. ב"באדנהיים, עיר נופש" התעלמתי לגמרי מן ההסבר ההיסטורי. שיערתי שהקוראים מכירים את העובדות ההיסטוריות וימלאו את החסר בעצמם. נראה לי שאתה צודק גם בהשערתך כי באופן שבו אני מתאר את מלחמת העולם השנייה יש משהו מראייתו של ילד, אבל איני בטוח שהאיכות הא־היסטורית של "באדנהיים, עיר נופש" נובעת מראיית הילד שהשתמרה בי.

התפתחה בי מודעות אמנותית, וההסברים ההיסטוריים זרים לי. והחוויה היהודית במלחמת העולם השנייה לא היתה "היסטורית". באנו במגע עם כוחות מיתיים ארכאיים, מעין תת־מודע אפל שאת משמעותו לא ידענו ואיננו יודעים עד עצם היום הזה. העולם הזה נראה כביכול רציונלי (עם רכבות, זמני יציאה, תחנות רכבת ומהנדסים), אבל לאמיתו של דבר היו אלה מסעות של דמיון, שקרים ורמייה, שרק דחפים עמוקים ובלתי רציונליים היו מסוגלים להמציא. לא הבנתי, ואינני מבין גם כעת, את מניעיהם של הרוצחים.

הייתי קורבן, ואני מנסה להבין את הקורבן. יריעת חיים רחבה ומורכבת שאני מנסה

להתמודד עמה כבר שלושים שנה. לא עשיתי אידיאליזציה של הקורבן. גם אינני סבור שב"באדנהיים, עיר נופש" יש איזושהי אידיאליזציה. דרך אגב, באדנהיים היא מקום אמיתי למדי, וערי מרחצאות דומות לה היו פזורות בכל רחבי אירופה, זעיר־בורגניות להדהים ושטופות בגינוני טקס מטופשים. אפילו כילד הבחנתי בגיחוך שבהן.

מקובל לחשוב, עד היום, שהיהודים הם אנשים מוכשרים, ערמומיים ומתוחכמים, שאוצרים בקרבם את חוכמת העולם. אבל האם לא מרתק לראות באיזו קלות שיטו ביהודים? בתחבולות פשוטות ביותר, כמעט ילדותיות, כינסו אותם בגטאות, הרעיבו אותם חודשים, הפיחו בהם תקוות שווא ולבסוף שלחו אותם אל מותם ברכבות.

התמימות הזאת עמדה לנגד עיני כשכתבתי את "באדנהיים, עיר נופש". בתמימות הזאת מצאתי מעין תמצית של האנושיות. העיוורון והחירשות והעיסוק הכפייתי שלהם בעצמם הם חלק בלתי נפרד מן התמימות שלהם. הרוצחים היו מעשיים וידעו בדיוק מה רצונם. התמים הוא תמיד שלימזל, קורבן נלעג של המזל הרע, והוא אף פעם אינו שומע בזמן את אותות הסכנה. הוא נקשר ומסתבך ולבסוף נופל בפח. החולשות האלה הקסימו אותי. התאהבתי בהן. המיתוס שלפיו היהודים מנהלים את העולם במזימותיהם היה קצת מוגזם, מתברר.