תעשיית האופנה, כמו הרבה תחומים נשיים לכאורה (בהם, למשל, האוכל והעיצוב), נשלטת למעשה על ידי גברים: מעצבים, מאפרים, סטייליסטים, מעצבי שיער וכמובן גם צלמים. למרות הדומיננטיות הגברית, ב־20 השנה האחרונות צמחו בתעשייה גם לא מעט צלמות שהעניקו טאץ' שונה לפריימים שכולנו אוהבות כל כך לראות.
הבחירה שלהן במקצוע הזה – שכולל סחיבות של ציוד כבד, עבודה מול פרסומאים שוביניסטיים והתמודדות כנגד כל הדעות הקדומות שבעולם (והראשונה שבהן: נשים הן קנאיות ששונאות נשים אחרות) – רחוקה מלהיות מובנת מאליה, ובכל זאת כמה מהן כבר הגיעו לטופ והפכו לצלמות נחשקות שכולם רוצים לעבוד איתן. אנני לייבוביץ, קורין דיי ואינז וון למסווירדה (שעובדת קבוע עם בן זוגה, וינוד מטדין) הן שלוש מהצלמות הבולטות היום, והעובדה שהן אחראיות על קמפיינים נחשבים ועל הפקות במגזינים המובילים מבהירה עד כמה הכוח הנשי משמעותי היום בצילום האופנה.
סוג של עומק ואינטימיות. מתוך קטלוג של מעצבת בגדי הים
עינת קליפר, 2006 (צילום: שרון דרעי)
גם הסצנה הישראלית רוחשת צלמות איכותיות, שהולכות ומשתלטות על התחום. החלטנו לבדוק מי הן הנשים שעושות את הקליקים הבולטים ומה הן אומרות על צילום, סלבס ודוגמניות, נשים, גברים וחלומות. גו גירל פאוור!
צלמת האופנה הראשונה בארץ היא, ככל הנראה, מירי דוידוביץ', שהתחילה את הקריירה שלה לפני כ־20 שנה, אחרי שסיימה את לימודיה
במכללת "הדסה" וב"פוליטכניק" בלונדון. ככל הנראה, כי היא טוענת שלפניה הייתה צלמת בשם ליאורה, שפרסמה עבודות במגזין הלוהט דאז, "מוניטין". כך או כך, דוידוביץ' הפכה צ'יק צ'ק לבעלת מדור האופנה הראשון שהתפרסם אי פעם בישראל, במקומון התל אביבי "העיר". "צילמתי רק חברים וחברות שלי, אנשים כמו סמדר קילצ'ינסקי, דורין פרנקפורט, אלימור זילברמן ויוסי אלפנט", היא מספרת. "כיוון שזה היה המדור הראשון מסוגו בארץ, כל מה שעשיתי היה חדש וראשוני. היה לי חופש מוחלט לעשות מה שבא, הרגשתי פורצת דרך ונהניתי מכל רגע".
לאן המשכת מהמדור הזה?
"קיבלתי כפולת אופנה שהתפרסמה בכל סוף שבוע בעיתון 'חדשות' ועבדתי עם דוגמניות מיוחדות כמו רונית אלקבץ, יעל רייך ומלאני פרס. החומרים שצילמתי אז כונו 'כאסח אורבאני', אבל אני השתדלתי שהם יהיו אינטליגנטיים ומעוררי מחשבה".
מתברר שדוידוביץ', שהספיקה להתנסות במהלך הקריירה המפוארת שלה ברוב סגנונות הצילום, התחילה בכלל במקרה: "הייתה לנו מעבדת שחור־לבן בדירה השכורה, וככה נדלקתי על התחום. בהתחלה צילמתי אנשים ברחוב, אבל הצילום המקצועי הראשון שלי היה של להקת 'הקליק', בזמן שלמדתי".
למה בחרת דווקא בצילום אופנה?
"כשהתחלתי ללמוד עניין אותי צילום באופן כללי וחלמתי להיות בצוות של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. במהלך הלימודים הבנתי שאני יכולה לבטא ולמצות את כל התחומים שאני אוהבת – צילום תיעודי, דיוקנאות או דומם (Still Life) – באמצעות צילום אופנה, וכשהתחלתי לעבוד ניסיתי להרחיב את הגבולות. הכתבות שצילמתי עסקו בזיכרונות ילדות או תיעדו גולשים - כל מיני דברים שלא היו מקובלים אז".
כאסח אורבני. מתוך הפקת אופנה ב"לאישה", 2006 (צילום: מירי דוידוביץ')
אז מה מעניין אותך?
"תמיד אהבתי צילומים מורכבים עם הפקה גדולה והמון דמויות. אני נהנית להרים פרויקטים שעומד מאחוריהם תכנון מדוקדק עם הרבה רבדים, לדוגמה הקטלוג שצילמתי ל'גוטקס' לפני שנה בערך שהיה בהשראת '2001: אודיסיאה בחלל' וצולם כולו בתאורה קולנועית, או קטלוג שצילמתי ל'טמבור', ובו שבע נשים שמייצגות טיפוסים שונים ומצולמות בסטים מתאימים שנבנו במיוחד. בעיניי, ככל שיש יותר רבדים בצילום – הוא יותר מעניין. בכל דבר שעשיתי עד היום אני רואה הישג, גם בקמפיין לחברה להשכרת רכב. תהיי בטוחה שברגע העשייה היה מעניין לעשות את זה".
נשארו בכלל עוד פסגות שאת רוצה לכבוש?
"בטח. אני רוצה לעשות קמפיינים כמה שיותר גדולים בארץ ובחו"ל, ולעבוד על תערוכה שתכלול עבודות אופנה וגם דברים אישיים יותר, שבכל זאת יצולמו מתוך ראייה ושיטות עבודה של צלמת אופנה".
אחרי שדוידוביץ' כבשה כל כך יפה את הקרקע, עלו ובאו במהלך שנות ה־90 לא מעט צלמות עסיסיות שיצרו בסגנון שונה ועשיר, כמו שרון דרעי, למשל, שלמדה במכללת "הדסה" והתחילה את דרכה המקצועית ב"את" לצד אחותה, אביטל, שעשתה את הסטיילינג. דרעי, שמוכרת בזכות הפורטרטים המוצלחים שלה (לאחרונה צילמה את גיל ריבה לשער של "7 ימים", כשהסמל המסחרי שלו, השפתיים, מוסתר), צילמה מאז אינספור עטיפות תקליטים, כתבות אופנה וקטלוגים והוכיחה יכולת הישרדות מרשימה. "הצילום מתחיל כשאני חושבת על סצנות או על דימויים", היא משתפת. "בתקופת הלימודים צילמתי הרבה את המשפחה והחברים שסביבי: יצרתי מעין סיפור, והם הפכו לדמויות בתוך הסרט הקטן שלי. בעצם עשיתי הכול לבד – הלבשתי אותם, איפרתי וחיפשתי לוקיישנים. לא ממש ידעתי שיש דבר כזה סטיילינג וארט, ולאיפור ושיער לא היה לי תקציב. לא הבנתי שכך בעצם מתנהלות גם הפקות אופנה".
לאיזה סגנון צילום את נמשכת?
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה 'סגנון', אבל בצילומים שבמהלכם אני מרגישה מחוברת קורה משהו. אולי זה סוג של עומק ואינטימיות שנותנים תחושה שהמצלמה בעצם לא מפרידה ביני לבין המצולם, או אולי איזה דיוק שמעורר אצלי רגש, אבל יש איזשהו רגע שקשה להסביר במילים, שלא קיים שנייה לפני הקליק ולא שנייה אחריו. זה לא משנה אם אני מצלמת את נשיא המדינה או דוגמנית להפקת אופנה – אם הרגע הזה קורה, ונקלט במצלמה, זה יוצר אצלי מין אושר נעים כזה".
במה את הכי גאה עד עכשיו?
"הישג משמעותי שלי הוא קמפיין שצילמתי בשביל 'סליו', שצוין כאחד הקמפיינים הטובים בעולם ב'Archive', המגזין היוקרתי שנחשב לתנ"ך של עולם הפרסום. זאת הפעם הראשונה שישראל משתחלת לקטגוריית האופנה במגזין, וכיף לדעת שזה קורה בזכות העבודה שלי. עוד מקור גאווה הוא קורס צילום האופנה שאני מלמדת בוויצו חיפה. חוץ מזה, אהיה גאה מאוד אם אצליח להתעסק יותר ויותר באמנות שלי, לצייר לעיתים קרובות, לצלם יותר דברים אישיים, לעשות כבר תערוכת יחיד ולהפסיק למצוא תירוצים למה לא לעשות את זה... ולעשות אופנה מסחרית שבה הלקוח מעניק לי חופש פעולה מוחלט. האמת היא שזה כבר מתחיל לקרות".
