מה עושים כשהילד צורח באמצע הקניון?
מה לא נתתם לו? הפתעה, ממתק, כסף למכונות, סרט, ארוחה בג'אנקיה - כל היום אתם עושים כל מה שהוא מבקש - רק שיהיה לו כיף. והוא? בהזדמנות הראשונה הוא נשכב על הרצפה ומתחיל לצרוח. מה עושים? לפסיכולוג גיל ונטורה יש כמה עצות בשבילכם
רחוב סוקולוב שבהרצליה שודרג בשנים האחרונות לכדי מדרחוב רחב וחובק בלטות מעוצבות. תושבי העיר רואים בו אופציה נעימה לטיול עירוני רגוע, משובץ בהילולות קניה מתונות פה ושם. לנסיך הקטן שלי יש קונספציה קצת שונה לגבי הרחוב שחידש פניו. בעיניו מדובר במסלול האולטמטיבי לבימבה שלו (בימבה=משאית צעצוע אינפנטילית, נדחפת בעיקר בכוח הרגליים ומיוצרת בסין), כר נרחב לשעטות רגליים מטורפות והתחמקויות של רגע אחרון מהתנגשות בדבוקות אזרחים תמימים.
עם זאת, לעיתים אני עד לתופעה נדירה: כל אימת שאנו חולפים על פני חנות צעצועים, או על פני דוכן לממכר מוצרים מענף השוקולד והגלידה, מסב בני את ראשו לאחור, עיניו תופחות למימדים של כדור פינג פונג, לשונו משתרבבת מבלי דעת החוצה, ושפתיו הוגות צירוף מילים המוכר לכל הורה על הפלנטה – "תקנה לי!"
לפעמים אני קונה לו. לפעמים לא. בתסריט השני, מדובר במערכה ראשונה בדרמה עזת יצרים מז'אנר הטלנובלות. הקטנטן פוער לוע ושואג צווחות בכי עתירות דיסטורשן, ידיו תולשות את שערו השופע אניצים אניצים, והפינאלה היא כמובן הטחת הגוף אפיים ארצה, תוך ביצוע מעשה סדום תינוקי במדרכה התמימה.
אולי תופתעו לשמוע שאנשים עוצרים ומסתכלים עלינו במהלך כל הסאגה. באופן תיאורטי, חוות דעתם של אותם זרים ושופטים לרגע אמורה לעניין לך את קצה הנחיר. בתכל'ס, מדובר לא אחת בתחושת פדיחה משתקת, שגורמת לך לשקול טוב טוב את כדאיות השיטוט ברחובות העיר קודם צאתך מן הבית. מאז שזכיתי לפרסום צנוע כלשהו דרך אתר חביב זה, התחושה הזו רק התעצמה.
בימים אלו של חופש לעם ישראל, רואה אני לעצמי חובה חינוכית להגיש עזרה ראשונה לכל אותם הורים באתרי בילוי, נופש וקניות, למען יטיבו להתמודד עם אותם רגעי בושה שמסבים להם זאטוטיהם. פדיחה, here we come.
למה בעצם אנחנו מתפדחים?
אדם הוא חיה חברתית. מאוד. כישורי התקשורת שלנו מקדימים את רוב ידידינו בעולם החי, רבות מההנאות שבחיינו הן חברתיות במהותן או מתעצמות כשאנו מבצעים אותן במחיצת אנשים אחרים. הצד הכהה של המטבע הינו שמבוכה חברתית מהווה את אחת ממקורות המצוקה הבולטים של המין האנושי. לא אחת נעדיף לשבוע מרורים ולהיפרד מארגז קטן של דולרים ובלבד שלא נעמוד לביקורת נוקבת של אדם אחר. אי לכך, אנו חונטים עצמנו במותגים אופנתיים שנראים עלינו גרוטסקיים, מבלים את לילותינו במסעדות איניות אך נטולות מזון ראוי, ולא אחת נבליג על הסבל שגורם לנו בן שיחנו המשעמם, במקום שנקטע את האינטראקציה לאחר שניות ספורות.
עם זאת, הקיום האנושי מחייב אותך לעיתים להסתכן במבוכה חברתית גורפת על מנת לשרוד טוב יותר. פה ושם נאזור עוז ונפצח בלהג עם אלמונית יפהפיה הצדה את עינינו, אף על פי שרב הסיכוי שתשלח אותנו מעימה בזנב מבויש ומקופל. לעתים עלינו לרסן את רפלקס ה"לא נעים לי" ולבצע שיחות שיווקיות על מנת להאדיר את נכסינו, תוך שאנו חונקים בבטן את מוסר אימנו "אל תהיה נודניק!".
כל עוד לא שיכפלת את ה-DNA שלך לכדי שניים או שלושה זאטוטים, אתה מהווה המקור היחידי של בושה או גאווה בעולמך. כשהם בוקעים מן הרחם, אתה מגלה שהאנושות המוכרת לך שינתה פניה. כעת אתה מוקף במאות יועצים לרגע, מומחים להתנהגות תינוקות והתפתחותם, וכל תקלה ציבורית שתחול על ראשך, תהווה תזכורת פלסטית לכך שאתה כישלון חרוץ באחת המטלות החשובות ביותר שייעד הקדוש ברוך הוא לבני האדם – ההורות.
לקח ההיסטוריה – תתכונן!
איינשטיין הגדיר פעם אי שפיות כ"לעשות את אותם דברים שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות". על פי אמת מידה זו, לא מעט הורים בישראל מועמדים לאברבנאל. תנו לי לגלות לכם סוד קטן: כשאתם רואים הורים נואשים נוכח פדיחת הצוויחות של פרי בטנם, סביר שאין זו הפעם הראשונה שהם עומדים במטח טרור זה.
לכן, עמיתי להורות, ההמלצה הראשונה פשוטה עד אימה – תדעו שזה עומד לקרות. כל אימת שילדים, רעש, ממתקים וצעצועים נפגשים, ההסתברות לסצינה ממריאה מעלה. בניסוח הפוך – המחשבה שהפעם איכשהו השיטוט בקניון יעבור בשלום, מהווה מופת של תחיבת הראש בחול. הפנמתם? עכשיו בואו נחשוב על פתרונות.
זכרו – אף אחד לא מחזיק אתכם בביצים!
תסלחו לי על תת הכותרת האגרסיבית שלעיל, אבל פעמים רבות הדבר שמונע הורים מלשים קץ לסצנת "תקנו לי / תביאו לי" אינו המבוכה החברתית לכשעצמה, אלא חוסר הנכונות לשנות את תוכניות הבילוי על מנת להתמודד עם האתגר החינוכי המצווח לרגליהם. לבי אתכם. השקעתם הרבה זמן וכסף בבילוי המשפחתי, ולא בא לכם לקטוע אותו באבחה רק כדי ללמד את הדרדק נימוסים והליכות. אבל זה בדיוק מה שצריך לעשות. בואו נהיה כנים – הבילוי הנוכחי כבר הפך לסיוט. מסר תקיף כעת לפחות יציל את היציאות המשפחתיות הבאות.
וריאציה חביבה של טכניקה זו נקראת "הפדיחה היזומה". אם עוללכם מזן הטרוריסטים הוא, הקדימו תרופה למכה. ארגנו בילוי משפחתי מינורי, ליעד קרוב, או כל פעילות שתוכלו לקטוע אותה באחת מבלי שישבר לבבכם יתר על המידה. התריעו מפורשות בפני הילד טרום היציאה מן הבית שסצינת אלימות תוביל לסיום מיידי של הסרט – והפליגו לדרככם. שוב אדגיש במסורת הקומנדו - נתקלתם בפדיחה? קדימה, הסתער! קטעו את הבילוי, שאו בגאון את מפל המחאות והדמעות וחיזרו הביתה.
יש סיכוי שאחרי שתיים שלוש הפעלות של הטכניקה יבין הפעוט שכוונותיכם רציניות ויתעל את מאמצי ההרס שלו לאפיקים פרודוקטיביים. קשה, אבל משתלם.
עדיפה פדיחה בטווח קצר מטרגדיה בטווח הארוך
אנחנו חברה שחושבת בעיקר במונחי הסיפוק המיידי. השקעה לטווח ארוך קשה עלינו, שכן תוצאותיה לא נראות באופק הקרוב. קל להעניק לזאטוט המפדח את פיסת השוקולד שבה חשק, ולהשיב את השקט על כנו (עד ההתקף הבא, כמובן). קשה הרבה יותר להפנים שבאיזשהו מקום אנחנו אולי פוגעים בו, שכן אנחנו נוטלים ממנו את אחד מאבני היסוד של אישיות בריאה – היכולת לדחות סיפוקים ולעמוד בתסכולים.
אל תפסיקו להזכיר לעצמכם - לכל הקהל שסובב אתכם באותה שנייה מביכה ומטיף לכם בלי קול אין אפילו מאית מהמחויבות שיש לכם כלפי ילדכם. הם לא מעוניינים בחינוכו העתידי של העלם, הם פשוט רוצים שאי הנוחות הווקאלית תסתיים, ומהר. הם לא יצטרכו לשאת בתוצאות מרחיקות הלכת של מדיניות התרת הרסן.
אני חייב להתוודות שברגעים כאלה אני נוקט בגירסה קיצונית של שיטת הדמיון המודרך – כל אימת שמלאכי הקטון לא שולט בתסכוליו ודורש במפגיע תמריץ אבהי כלשהו, אני פשוט מעלה בעיני רוחי את דמותו כמבוגר נטול כוחות, דכאוני, עטור זיפים, מתגולל על בטנו בחדר ריק שרצפתו עטויה בקבוקים ריקים של וודקה זולה - ואין כמו בעיטת ישבן נמטלית זו להזכירני את חשיבותם של גבולות ראויים.
נתקלתם בהורים מתפדחים? אל תשפטו, אל תתערבו!
נאה דורש – נאה מקיים. לא אחת תימצאו מעברו השני של המתרס, ואת שלוות האספרסו שלכם יחריד דו קרב מיוזע בין אם לביתה. לפני שתפצחו בהגיגים נוגים על הידרדרות החינוך בארצנו, שננו על לוח ליבכם: "אני לא יודע מה קרה לפני, אני לא מכיר את הנפשות הפועלות, אין לי מושג ירוק על ההקשר שהוביל להתפוצצות, וגם אם נדמה לי שקלטתי הכל, זכור לי שהנחרצות היא תכופות מנת חלקם של היהירים והאהבלים!"
ואם רגש הרחמנות היהודי גואה בכם, ועז חפצכם להושיט מזור וסיוע לאם המתקשה, דמיינו אותי, על תסרוקת החציל העייפה שלי, עם כל טונות ההתלהמות שלי, צורח לכם באנגלית בסיסית: stay out. שמרו מרחק, יקירי, כי יום יבוא וגלגל הקריזה יתהפך לו, ואז אתם תעמדו לגורלכם מול פעוט משתולל, כשהדבר היחיד שיוכל להנמיך את הרגשתכם מטה עוד יותר יהיה קול אדיב ואינטליגנטי שישאל "הכל בסדר, אדוני? אפשר לעזור?"
לא, תודה, אנחנו מסתדרים לבד.
- גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
