האמת חייבת להיאמר בעניין התוכן. בגיל 49, נשואה ועם ילדים, מוצאת מדונה את הזמן לעסוק בצורה מורכבת בנושאים חשובים באמת כמו סקס (''הסקס איתך מדהים!''), סקס (''Candy Shop'' המביך בדימוייו), או במאהבת החדשה של האקס (''היא לא אני, אין לה את השם שלי, לא יהיה לה את מה שיש לי, זה לא יהיה אותו הדבר''), ובכמה שחשוב לרקוד הלילה"
יש בעיה בסיסית בהערכת אלבום חדש של מדונה. בניגוד לבריטני,
למשל, מדונה אכן משתתפת בכתיבת והפקת כל שיריה, והיא אינה בובה על חוטי המפיקים בלבד. מצד שני, כבר שנים שלטקסטים של מדונה אין ולו בדל משמעות, ומכיוון שהמלכה לא ניחנה בקול או יכולת שירה יוצאי דופן, דוגמת כריסטינה אגילרה, המשקל כולו נופל שוב על כתפי ההפקה. בעצם, ביקורת על האלבום החדש של מדונה, Hard Candy, היא ביקורת על עבודת מפיקיו.
במירוץ האינסופי אל נוסחאות הפופ המושלמות הצטיידה הפעם מדונה בצוות הפקה מפחיד בעוצמת הכישרון שלו, הקרם-דה-לה-קרם של מפיקי הפופ וההיפ הופ של השנים האחרונות: נפטונז, טימבלנד, ג'סטין טימברלייק, Danja, וגם גברת צ'יקונה עצמה, שעם השנים צברה לא מעט ניסיון הפקתי.
מדונה. אולי תתבגרי?
טימבלנד ופארל ויליאמס, בחכמתם, מנצלים את העובדה שהרדיו ישמיע והקהל יקנה כל דבר שמדונה תוציא כדי להביא לתודעה רחבה ולכמה שיותר מאזינים את הסאונד שלהם. מדונה, המותג, היא הסוס הטרויאני שבעזרתו מסתננים לאוזני קהל הפופ הרחב והשמרן עולמות צליל והפקה נועזים יותר, צלילים ושילובים שבחזית האלקטרונית כבר מתקבלים באוזן פתוחה אבל במצעדי הטופ 40 מופיעים רק כשהם רכובים על שמות חזקים כמו ג'סטין, בריטני ועכשיו גם מדונה.
יותר ממחצית השירים כאן הופקו על ידי פארל ויליאמס המחונן, וככאלה הם ניחנים
הנבחרים
בת אלף / אלין וגנר-לחמי
האישה בעלת אלף הפרצופים תחגוג השנה 50 ומוציאה ממש היום אלבום חדש. הנה חמשת האלבומים הבולטים ביותר בקריירה שלה, שהביאו את מדונה עד הלום. יאללה חגיגה
בגרוב מדבק של תופים חיים (או דמויי-חיים) ובסינתיסייזרים שקשה לעמוד בפניהם (במיוחד "Incredible"). השיר הפותח "Candy Shop" הוא דוגמה מעולה לשיר ממכר מבית מדרשו של ויליאמס המבריק.
האכזבה היחסית מגיעה דווקא מכיוונו של טימבלנד, אולי מפיק-העל החם ביותר בשנים האחרונות. בעוד " 4Minutes" בהפקתו הוא סינגל אדיר ואופייני לו, מעוטר דגימות כלי נשיפה מעובדות ושימוש קצבי בקול אנושי, שאר השירים עליהם הוא חתום באלבום הזה משוועים לקצת חדשנות ועניין.
לא יודעת מתי להפסיק (צילום: גטי אימג')
גם בשירים כמו "Miles Away" ו-"Devil Wouldn't Recognize You", שאי אפשר לטעות בחותם שהשאיר עליהם הטימבה, חסר הברק. שני שירים בהפקתו, "Dance 2nite" ו-"Voices", אפילו חוטאים בהיותם רגילים למדי, מילה שהס מלהזכירה ברפרטואר המפואר של טימבלנד. לא שוויליאמס לא מפשל לפעמים. שיר כמו "Spanish Lesson" היה יכול להיות ה-"Señorita" הבא, ובמקום זאת הוא נשמע כמו שיעור למתחילים, כולל טעויות של טירונים.
למרבה ההפתעה, משך השיר הממוצע באלבום הזה הוא 4:40, ושני שירים אף עוברים את קו 6 הדקות. אין הצדקה למשיכת שיר פופ דליל בתוכן לאורך כזה, אלא אם כן מרחיבים את המנעד או מפתחים את הרעיונות שבו. מלכת הפופ לא החליטה להרחיב, חלילה, את נוסחאות הפופ המקובלות ליצירות מורכבות ומעניינות, היא פשוט חזרה עוד כמה פעמים על הפזמון. למה? לאלוהי הפופ פתרונים. אולי כדי ליצור מראית עין של תמורה גבוהה יותר (56 דקות מוזיקה) למחיר האלבום. אולי סתם כי קשה לה לדעת מתי להפסיק. עדיף היה לנצל את הדקות האלו לעוד שלושה שירי פופ קצרים ולעניין, אולי אפילו לנסות ליצוק לתוכם תוכן כלשהו.
בנות רק רוצות לכייף
האמת חייבת להיאמר בעניין התוכן. בגיל 49, נשואה ועם ילדים, מוצאת מדונה את הזמן לעסוק בצורה מורכבת בנושאים חשובים באמת כמו סקס ("הסקס איתך מדהים!"), סקס ("Candy Shop" המביך בדימוייו), או במאהבת החדשה של האקס ("היא לא אני, אין לה את השם שלי, לא יהיה לה את מה שיש לי, זה לא יהיה אותו הדבר"), ובכמה שחשוב לרקוד הלילה.
כשהיא לא מציגה נשים כדמויות מתרפסות וטיפשות שכל שאיפותיהן מסתכמות בגבר מרוצה וריקודים, היא בוחרת לכתוב שירים על כלום כמו "4Minutes" בעל הפזמון המרתק "אם אתה רוצה את זה, כבר יש לך את זה. אם חשבת את זה, כדאי שזה יהיה מה שרצית", "Give It 2 Me", או "Beat Goes On".
כל זה לא יפריע לשירי הטמטום האלה להפוך ללהיטי ענק, ומדונה לא מנצלת
את הפלטפורמה הכלל-עולמית שלה כדי להעצים נשים צעירות או לחזק את ההערכה העצמית שלהן, בדור בו הנוער מרעיב עצמו למוות כדי להיראות כמו בפרסומות. היא מעדיפה לחנך את מאזינותיה הנשים להזנות את עצמן, ואת מאזיניה הגברים לחשוב שזה מגיע להם. לא פלא שבאחד השירים חוזרת אין ספור פעמים השורה "Get Stupid". עדיף כבר שתשיר בג'יבריש.
לסוגו, כאלבום פופ נטו שנשען על המגמה השולטת כרגע בפופ המסחרי - הפקות היפ-הופ משובחות - זה אלבום מוצלח למדי. אבל אם בוחנים אותו בכל הקשר רחב יותר - אמנותי, טקסטואלי, תרבותי או ביחס למוזיקה שלרוב לא נכנסת לטופ 40 - מדובר בעוד חתיכה של פאסט-פוד מוזיקלי: הוא כיף לרגע, נעלם כלעומת שבא, ומותיר אחריו יותר נזק מתועלת.
