החוב שלנו ליוסי הראל

לפני 60 שנה, כשעדיין לא מלאו לו 30, פיקד על מבצע העפלה שבסופו הגיעו לפלסטינה בשלהי המנדט הבריטי יותר מ-25,000 עולים בלתי לגאליים לגמרי, ניצולי מחנות השמדה שמצאו את עצמם אחרי מלחמת העולם השניה במחנות עקורים, בלי אופק ובלי תקווה ועתיד.

כיצד בכלל האמין שיוכל להצליח? הרי לא היה אז מנכ"ל של תאגיד ענק, גם לא אוגדונר, ודאי לא עסקן פוליטי. כמו רבים אחרים, כמו אייק אהרונוביץ' שהיה רב החובל של "אקסודוס" בגיל 23 בערך, פשוט מפני שלא היה שם מישהו אחר - אני חושבת שהיה רומנטיקן של אין ברירה. וכבר לא נותרו כאלה בינינו.

ומה חשב בבוקר של 11 ביולי, כשראה את נמל סט, סמוך למרסיי, מתרחק והולך – ו-4,500 אנשים שולחים אליו עיניים בציפייה גדולה לישועה, בתקווה כמעט חסרת סיכוי שיביא אותם לסוג של בית?

אני מאמינה כי היה טרוד מכדי לחוש אז את משק כנפי ההיסטוריה או לדעת שהנה, האקסודוס תהפוך למיתוס, ועוד ידובר בה בכל בית ספר במדינה שתקום, ועוד יספרו כיצד נחישותו חסרת הפשרות הפכה את מסעם של הפליטים בים, את מאבקם ואת גירושם, לקטליזטור ששכנע את ממשלת המנדט להסתלק מכאן.

כמעט 60 שנה חלפו עד שנסע לאיטליה לקבל את "פרס אקסודוס". זהו פרס שממשלת איטליה מעניקה למי שעוסק בפעילות הומניטרית ובקידום השלום. הוא מוענק מדי שנה בלה ספציה, עיר הנמל בה שיפצו את האקסודוס – ספינת נהרות – בחשאי ובבהילות כדי שתוכל להכיל אלפי בני אדם.

כשנשיא איטליה העניק ליוסי הראל את הפרס במלאת 60 שנה ליציאת אירופה הזאת, נשא הראל דברים שרק מתי מעט זיהו בהם את מילותיו של ג'נטלמן אירוני. "אני מודה לכם על שאתם מלמדים את ילדיכם את ההיסטוריה שלנו", אמר.

ולא ניתנה לו ההזדמנות להודות כך לנשיאה של ישראל או לשרת החינוך שלה. הוא כבר היה חולה. ידידים שליוו אותו שנים ארוכות השתדלו בשקט ובנימוס אצל המפעילים הרשמיים ואמרו, אולי בכל זאת פרס ישראל. אולי בכל זאת השנה. הרי כבר מאוחר מאוד.

כפויי טובה וממהרים לשכוח, בחרו השנה חברי ועדת הפרס להעניקו – על מפעל חיים של תרומה למדינה – לקבוצה של ארגונים חשובים ומועילים בפני עצמם. אבל ארגונים הרי מתקיימים לנצח, ובני אדם, אפילו מעשיהם מיתולוגיים – ימיהם קצרים. יוסי הראל היה ראוי להרבה יותר מן ההספדים שילוו אותו למנוחה נכונה. בהווה המתמשך שבו אנו חיים, נישאר חייבים לו חוב גדול.