ישראל לא רצינית ביחס לחמאס
הפסקת אש היא בוגדנית ומתעתעת, מאפשרת לצדדים להתחזק ואינה מבטיחה דבר. אבל תוך כדי כך היא גם פותחת שדה חדש ונרחב של אפשרויות
ישראל דחתה את הפסקת האש שהציע החמאס ברצועה בטענה שהיא לא רצינית ותשמש להתחמשות ולהתחזקותו. אז מה עכשיו? האם כולנו, תושבי אשקלון ושדרות, תל-אביב וכפר סבא, נידונים למלחמת חורמה נמשכת עד שהחמאס יסכים לחתום על חוזה שלום? האם הפיתרון היחיד הוא להמשיך בשיטת התגובה המדודה עד אין קץ, ובינתיים גם למגן את עצמנו לדעת? או שמא ננסה השתלטות מחודשת על עזה והשלטת הפתח על חודי הכידונים הישראלים? הממשלה חייבת לנו הסברים רציניים יותר.
ודאי שהחמאס שואף לנצל את הפסקת האש כדי המשיך ולהתעצם. זו הסיבה שבגללה קוראים לה "הפסקת אש" ולא הסכם שלום. גם כשחתמנו עם מדינות ערב על הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 או על הסכמי הפסקת האש בעקבות מלחמות ששת הימים ויום כיפור היה ברור לנו שהם ינצלו את הזמן כדי להתחזק, ואולי גם לתקוף אותנו שוב, כפי שקרה בפועל. אבל חתמנו על הפסקת האש וטוב שכך.
קשה לתאר את חיינו היום ללא השקט בגבול עם סוריה, למשל, שנשמר בקפדנות במשך יותר מ-30 שנה של הפסקת אש. אז מה? הסורים לא התעצמו? הם לא רכשו אלפי טילים חדשים ארוכי טווח? הם לא חיזקו את יכולת הנ"ט והנ"מ שלהם? ובכל זאת הפסקת האש הזאת עומדת בבסיס פריחתנו הכלכלית והמדינית. האם היה כדאי להמשיך במלחמת ההתשה עם סוריה רק כדי שלא תתעצם?
כי זה טיבה של הפסקת אש. היא בוגדנית ומתעתעת. היא מאפשרת לצדדים להתחזק ואינה מבטיחה דבר, אבל תוך כדי כך היא גם פותחת שדה חדש ונרחב של אפשרויות. בינינו לבין החמאס אין ולא תהיה שום ערבות לעתיד, וייתכן שעוד חודש, שנה או שנתיים נפתח בסיבוב לחימה נוסף כשהם חזקים יותר (וגם אנחנו). אבל במקביל, בעת הפסקת האש יוכלו להתפתח מערכות כלכליות אחרות, גישושים מדיניים יתנהלו מאחורי הקלעים, מערכות אינטרסים אישיות ייווצרו, ואולי חשוב מכל – יחולו שינויים בתפיסות אידיאולוגיות שהן לכאורה מוצקות ובלתי משתנות. כצופה בחמאס אני יכול להעיד שהאידיאולוגיה שלו עברה שינויים משמעותיים מאד בשנים האחרונות, והתהליך נמצא בעיצומו.
כאן עלינו לעבור לרגע להתבונן בתמונה האזורית. כל מי שמצוי בפוליטיקה המזרח-תיכונית יודע שהאיסלאם הפוליטי מבית מדרשם של האחים המוסלמים הוא הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר במרבית המדינות השכנות בעת הזאת. יש לכך סיבות רבות ובמרכזן כישלונן של הדיקטטורות החילוניות כביכול, והשחיתות הפושה במשטרים הערביים. ארצות הברית נכשלת בניסיונה לבנות דמוקרטיה במזרח התיכון הן משום שלא השכילה לרתום את האיסלאם הפוליטי הפחות רדיקלי לעגלתה, והן משום שהיא נתפסת כמי שמאמציה אינם כנים והיא בעצם תומכת בדיקטטורות העושות את רצונה.
אם לא ננסה לעצב את האזור בכוח ונניח לתהליכים הפנימיים במזרח התיכון לעשות את שלהם, בסופו של תהליך רב-שנים יש אכן סיכוי שתיכון כאן דמוקרטיה אמיתית, אבל הדרך לשם תעבור ככל הנראה בשלטון דתי. תושבי המדינות הערביות צריכים לדעת שזכותם המלאה לבחור באחים המוסלמים ולהעניק להם מנדט לשלוט. הם צריכים ללמוד על בשרם את מה שהאיראנים למדו בקרוב ל-30 שנות שלטון האייאתוללות – שלטון דתי לא יהיה בהכרח טהור יותר ויעיל יותר משלטון חילוני. יש מקרים שבהם אנשים צריכים להתנסות בסבל בעצמם ולא ללמוד מניסיונם של אחרים. ויש גם לומר, למען ההגינות, ששלטון איסלאמי יכול פוטנציאלית להיות נאור, מתקדם ופתוח.
ולשוב לבעיה המקומית שלנו ולהפסקת האש. מכיוון שפלסטין היא חלק אינטגרלי מן העולם הערבי, ולא איזו ישות מהחלל שהמציאו הישראלים והאמריקנים, ומכיוון שהחמאס הוא חלק מהארגון העולמי של האחים המוסלמים, צריך להיות ברור שהוא לא השתלט על תושבי פלסטין בכוח הזרוע כפי שמנסים לשכנע אותנו, אלא זכה באמון העם והוא מייצג חלקים נרחבים בציבור. משום כך אנו מתקשים מאד לחסל אותו צבאית ואיננו יכולים לאלצו להיכנע באמצעות הרעבתו או לעורר את הציבור למרוד בו באמצעות חסימת דלק ותרופות. הדרך היחידה הפתוחה בפנינו להתקדם היא להגיע איתו להפסקת אש, ולמצוא את הדרך להפוך אותה למפתח להתקדמות עתידית.
חשוב גם לזכור שחלק מראשי החמאס, ובראשם חאלד משעל, הביעו נכונות לקבל את היוזמה הערבית לשלום. למרביתנו זה נראה כצעד טקטי, מחושב וציני. ייתכן שזה כך, אבל כל מי שמכיר את הרטוריקה האיסלאמיסטית מבין שגם כדי לנקוט בצעד טקטי כזה נדרש שינוי אידיאולוגי משמעותי, ושנית, שצעדים טקטיים הופכים לא אחת לתפיסות אסטרטגיות. הפסקת אש, חיים נורמליים בעזה, ותחילת מגעים שוטפים עם הצד הישראלי יקדמו את השינוי הבוסרי הזה.
פרופ' דרור זאבי מרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון
