שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    פולארד הפך לבן ערובה
    עוד ועוד עובדות מצטרפות לכדי הוכחה: פולארד הפך למנוף של לחץ פוליטי, בעזרתו מנסים האמריקנים לחלץ מישראל ויתורים מדיניים

    זה שנים שאני מסתייג מהדיבורים נגד ההגמוניה האמריקנית בעולם, אבל בפרשת פולארד הממשל ומערכת המשפט חוטאים חטא כבד כלפי מי שהוא בראש ובראשונה אזרח אמריקני, ומפרים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. הם משתמשים בו כבן ערובה.

      

    ראשית הסיפור במאמץ אמריקני שהיה לגיטימי בזמנו, לחשוף את הרשת השערורייתית שהפעילה "הלשכה לקשרי מידע". ישראל, מתוך בהלה לא מכובדת, הפקירה אז את פולארד שחשף יותר מדי סודות, ואף סירבה להודות בהפעלתו. 

      

    האמריקנים החלו כבר אז להתעלל בו, והענישו אותו מעל ומעבר לכל פרופורציה, גם כלאו אותו בבידוד חודשים ארוכים, הכל כדי להשיג ויתור ישראלי ולפחות לחקור את הישראלים בארץ. ישראל סירבה לחקירה אמריקנית של ישראלים, וראתה בה, בצדק, איום על עצמאותה. היא אף ניסתה לרצות את האמריקנים בסגירת הלשכה, אך זה לא הספיק. התוצאה היתה הפקרה מוחלטת של פולארד. ככל שהוא דיבר יותר, כך התעללו בו יותר.

      

    הקהילה היהודית באמריקה פחדה ופוחדת עד היום להתייצב לעזרתו, וישראל הפקירה אותו. כך הפכו האמריקנים את פולארד ל"בעיה ישראלית" ולסלע מחלוקת פנימי, כדי ללחוץ על ישראל באמצעות דעת הקהל שלה. בתחילה היה זה מנוף להשגת ויתור משפטי בתחום החקירה, ובהמשך הפך פולארד למנוף של לחץ פוליטי, באמצעותו מנסים האמריקנים לחלץ מישראל ויתורים מדיניים. פולארד הפך לבן ערובה, כמו החיילים הישראלים בשבי חמאס וחיזבאללה. זאת הסיבה היחידה לכליאתו הממושכת.

      

    לכך יש כמה וכמה הוכחות:

    • מרגלים מסוכנים פי כמה שפעלו לטובת ברית המועצות, כשזו ניהלה "מלחמה קרה" נגד ארצות הברית, שוחררו בקיצור תקופת מאסרם: מיכאל ווקר נשפט ל-25 שנה ושוחרר כעבור 15 שנה. וויליאם גמפליס נשפט ל-40 שנה, ויצא כעבור 19 שנה. ריצ'ארד מילר נשפט ל-20 שנה ויצא אחרי שש שנים בלבד.

     

    • מרגלים לטובת מדינות "ידידותיות" זכו לעונשים קלים או יצאו בלי עונש: עבדול קאדר הלמי שריגל לטובת מצרים והעביר לה מסמכים ותוכניות בדומה לפולארד, נכלא לארבע שנים ויצא אחרי שנתיים בלבד. מיכאל שוורץ, שריגל לטובת סעודיה במעשים דומים לשל פולארד, הודח מתפקידו אך לא ישב בכלא אפילו יום אחד.

     

    • גורמים אמריקניים מקצועיים שמכירים היטב את תיק פולארד, כמו ג'יימס וולש, ראש ה-CIA לשעבר, קבעו כבר מזמן שפולארד ריצה מאסר ארוך הרבה יותר מזה שהגיע לו בדין, ויש לשחררו.

     

    • בצמוד להסכם וואיי סוכם על שחרורו של פולארד, שהפך לחלק בלתי נפרד מהמו"מ המייגע במזרח התיכון. אך המערכת הביטחונית האמריקנית התקוממה וקלינטון חזר בו מההבנות בעניינו. בנימין נתניהו לא העז להתנות את ויתוריו בחברון בשחרורו של פולארד. כך התברר שהוא בן ערובה לוויתורים ישראלים בתחום המדיני בעיני הבית הלבן, ועדיין נחשב בן ערובה לוויתורים ישראליים בתחום המשפט והחקירה בעיני מערכת המשפט והביטחון האמריקנית.

     

    • גם דניס רוס בספרו (missing peace) מאשר במפורש שפולארד הוא קלף מיקוח אמריקני ללחץ על ישראל, כדי שתוותר למשל בירושלים.

      

    פולארד עצמו מודע היטב למצבו החמור, וכבר הגיב בגבורה עילאית כשהודיע שאינו רוצה להשתחרר תמורת ויתור שיסכן את ישראל בעתיד.

      

    מאז ממשיכים האמריקנים לטפח את הלובי הישראלי למען פולארד, ולדחוף אותו ללחץ קבוע על ממשלת ישראל. בין השאר, מטפטפים כל כמה חודשים "מידע מוסמך", כאילו "כל מה שחסר לשחרורו של פולארד זו בקשה מפורשת מצד ראש ממשלת ישראל". המשמעות היא כמובן, ויתור ישראלי מדיני כבד ומשמעותי שיצדיק את "אבדן הקלף".

      

    כותב שורות אלה נפל גם הוא בפח המלכודת האמריקנית הזאת, וביקש בפגישותיו עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, לעשות מאמץ למען פולארד. אני מנוע כמובן מלספר על תגובתו של ראש הממשלה, ומה שאני כותב כאן – לא נאמר לי על ידו. אולם אחרי חודשים רבים ומבין השורות, הבנתי שאם רוצים בשחרורו צריך להחזיר את הכדור למגרש האמריקני ולדרוש בשם זכויות האדם, בשם החוקה והערכים האמריקניים - די להתעלל באזרח אמריקני, יהודי בזהותו ובהכרתו, כדי להשיג ויתורים ישראליים. התנהגות כזו מביישת את אמריקה.

      

    בשבוע שעבר יצא המרצע מן השק, כשמערכת החוק והמשפט האמריקנית הגיעה כנראה לכלל מסקנה שצפויה עיסקה פוליטית במזרח התיכון, וכי הנשיא בוש "עלול" לשחרר את פולארד תמורת ויתור ישראלי שיוצג כמובן כהישג לכל הצדדים. לפיכך מיהרו להוציא מהארון מידע ישן נושן אודות מהנדס יהודי נוסף שהופעל במקביל לפולארד כביכול. משרד המשפטים האמריקני אינו מוכן להסתפק בוויתור מדיני ישראלי מול הבית הלבן, ותובע את חלקו – ויתור ישראלי משפטי, כפי שדרשו אז.

     

     

    על הלובי למען פולארד להעביר את הלחץ, את ההפגנות ואת המאמץ הציבורי לוושינגטון. אנשי זכויות האדם צריכים להוביל את המאבק, דווקא הם - פעילים שאינם יהודים ואינם פוחדים. צריך לשכנע אותם שמחזיקים את פולארד בתנאים קשים, כדי שישמש קלף מיקוח פוליטי נגד מדינת ישראל, ומעשה כזה מתאים להתנהגות של חוטפי החיילים הישראלים במזרח התיכון. שימוש באסיר כבן ערובה פוליטי עומד בניגוד לכל הערכים של החברה האמריקנית.

      

    ביום בו יתחילו עיתונאים בכירים בוושינגטון לחקור ברצינות את פרשת פולארד – יש סיכוי טוב, שג'ונתן יהיה איש חופשי. אמריקה זקוקה לשחרורו, לא פחות ואולי יותר מישראל – למען ניקיון כפיה שלה. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פולארד הפך לבן ערובה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים