שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פיניבול
    בכדורסל הישראלי קולעים הרבה יותר נקודות, ומשחקים הרבה פחות הגנה, מאשר בכדורסל האירופי. ערן סלע בדק את התופעה המשונה הזאת, וגילה שיש לה שלושה הסברים אפשריים: הרכות של הישראלים, המאפיה של הזרים - או הגרשוניזציה של המאמנים

     

    אוקיי, אי אפשר להתעלם מזה יותר: המשחק עם הכדור הכתום, שני החישוקים והעשרה שחורים - המשחק שאנחנו משחקים כאן בשם "כדורסל" - הוא לא מה שמשחקים באירופה (וגם לא באמריקה, אבל לא באתי לספר לכם דברים שאתם כבר יודעים). ברור שאלה אותם חוקים, וזה עדיין חמש־על־חמש, וגם לא הגביהו את הטבעות או הרחיקו את קשת השלוש. הכל אותו דבר. ובכל זאת, בישראל משחקים משחק אחד - ובאירופה, או לפחות בחלקים נרחבים שלה, משחקים משהו אחר לגמרי.

     

    אומרים שכדורסל הוא משחק פשוט. אם ככה, אז כולם היו אמורים להגיע בסוף לאותן מסקנות טקטיות ולשחק התקפות והגנות דומות. אז איך אפשר להסביר למשל את הפער הגדול בין תוצאות משחקי הגביע במדינות כמו צרפת, איטליה, ספרד, יוון וטורקיה, לאלה שנערכו לאחרונה אצלנו?

     

    הנה מה שזה: בשלבים המתקדמים של הגביע בארץ שיחקו עפולה, חולון, הפועל ירושלים ומכבי תל אביב. לכאורה מעמד מלחיץ, שיטת נוק־אאוט, אולם מלא, כל סל חשוב, שחקנים עושים במכנסיים. בשטח, אף אחד לא שמע על זה. התוצאות היו גבוהות מאוד, ההגנות חלשות, היה משחק ריצה על חשבון משחק עומד, אחוזי הקליעה היו מצוינים, וכל המשחקים הסתיימו בסקור מצטבר של 180 עד 200 נקודות. רבאק, אפילו הגמר עצמו הסתיים ב־89:93; זה 182 נקודות.

     

    באירופה, לעומת זאת, התיאוריה במצבים האלה הפכה למציאות. כדורסל איטי, לחוץ ותקוע, מצבי זריקה לא נוחים לקלעים, שחקנים שמאבדים את הראש תחת לחץ, תוקפים שנעלמים בתוך סבך ההגנה האגרסיבית וסקור נמוך לאללה. 140 נקודות, לפעמים 130. בצרפת למשל הגזימו לגמרי: גמר הגביע שם נגמר בתוצאה 40:67. וזה לא עניין נקודתי שתקף אך ורק לגביע, אלא גם למשחקי הליגה, והוא נמשך כבר כמה עונות טובות.

     

    אז מה הסיפור פה? תלוי במה אתם רוצים להאמין. ברכילות לא מבוססת, בתיאוריה סביבתית/ גנטית מבוססת למחצה - או במאמן אחד בשם פנחס שאימץ מערכת חוקים אלטרנטיבית, והדביק אומה שלמה.

     

    זאת קונספירציה

    בואו נתחיל עם הגירסה האגדית־רכילותית שאין לה ביסוס - אבל אם היא נכונה, זה וואחד סיפור. פעם שיחק במכבי תל אביב אחד בשם דייויד בנואה. לפיני גרשון היה כל כך לא נעים להודות שהתחרבנה לו בחירת הזרים, שבתשובה לשאלה מה דעתו על הרכש הוא ענה: "בנואה מתאמץ יותר מכולם על המגרש, הוא מנקה את הפרקט עם הלשון". שזה, בגרשונית עדינה, "לא קשור לענף".

     

    בימיו הראשונים בארץ סיפר בנואה בפליאה איך הוא יושב בלילות על הבר כמו פוץ ואף אחת לא משתינה לכיוון שלו, וזה אחרי שסיפרו לו איך רנדי ווייט נהג להעמיס בחורות על הג'יפ באמצע הלילה ולנסוע הביתה לחגוג עד הבוקר. כולם נטפלו לחלק הזה של הסיפור, אבל מה שבנואה שיחרר בהמשך בחצי פה היה לא פחות מעניין: לדבריו הפחות או יותר מפורשים, יש חברויות הדוקות מאוד בין שחקנים זרים מכל הקבוצות בליגה - והיות שיוצא להם להיפגש לעיתים קרובות בברים, הם גם מגיעים בינם לבין עצמם לכל מיני הסכמים.

     

    איזה הסכמים? למשל, שלא משחקים חזק בהגנה. אני נותן לך לקלוע, וכשמגיע תורי אתה נותן לי. אם חושבים על זה רגע, אז דיל כזה טוב לכל הזרים:

    הרי תעודת הזהות שלהם להמשך הקריירה היא השורה הסטטיסטית בתום העונה. איתה הם נוסעים הלאה, לתחנה הבאה (אלא אם איזה כוסית מהג'יפ של רנדי ווייט מצליחה לשים לאחד מהם טבעת נישואים על האצבע ולהשאיר אותו כאן כדת משה ונבחרת ישראל). בסופו של דבר, בליגה שנשלטת באופן די מובהק בידי שחקנים זרים, הסכמים חשאיים כאלה יכולים להשפיע גם על התוצאה הסופית במשחק ולהרים אותה כמעט לרמת אן.בי.איי. פשוט תסתכלו פעם על משחק כדורסל ישראלי נתון - הגנות פרוצות, שחקנים שנכנסים לצבע בלי הפרעה - ותחליטו לבד אם דילים כאלה נשמעים כמו מדע בדיוני.

     


    "גדול, סוף סוף תפסתי את הזבוב הזה". אטורה מסינה

     

    סיפור מעניין סיפר בנואה, תודו. אם כי יש בו פרצה אחת: הזרים האמריקאים הם חברים טובים לא רק בליגה הישראלית. הם חברים גם בצרפת ובספרד. אז למה שם אין "תן לי ואתן לך"? הסבר אפשרי הוא שלהבדיל מהזרים בליגה הישראלית, שכולם מסיימים את הלילה בפאבים בתל אביב - כולל אלה שמשחקים בחיפה או באשקלון - זרים מקבוצות שונות במדינות אחרות נמצאים כל כך רחוק זה מזה, שהם נפגשים רק לעיתים רחוקות מאוד. משכנע? שוב, תחליטו לבד. בכל אופן, זאת פיסת הרכילות שמסבירה למה כבר הרבה שנים לא משחקים בליגה שלנו הגנה.

     

    אם לא בא לכם על הוורסיה הזאת, קבלו הסבר מקצועי שנחלק לשניים: הראשון קשור לגנים היהודיים, ועל פיו יש פה כדורסל קל תנועה וקל רגליים פשוט כי אין לנו סוסים ענקיים מתחת לסלים. השני נוגע למאמן ההוא שלקח את הכדורסל צעד אחד קדימה ברמה הטקטית - וגרם לזה שכולם כאן משחקים לא כדורסל, אלא כדורפיני.

     

    זאת אבולוציה

    נתחיל ברשותכם מהגניוס. צריך לראות משחקים באירופה כדי להבין: המון קבוצות משחקות עם שחקנים פיזיים בגובה 2.08 ומעלה בשתי עמדות הפנים (פאוור פורוורד וסנטר). אצלנו משחקים בעמדת הפורוורד שחקנים כמו גילי מוסינזון ושרון ששון. לפעמים גם ליאור אליהו, עמרי כספי או אפילו ברק פלג. בהרבה קבוצות אירופיות, הרכבת שחקנים מהסוג הזה בעמדות האלה נוגדת את תפיסת המשחק המקובלת. הם מהירים (אוקיי פלג, יחסית), קולעים מבחוץ, מכדררים כמו גארדים, נמוכים ביחס לעמדה ולא פיזיים במיוחד. בקבוצות אירופיות מובילות הם יכולים לשחק, במקרה הטוב, כסמול פורוורד ודרומה.

     

    היה אפשר לראות את זה מצוין במשחק במלחה לפני חודשיים, בין הפועל ירושלים לבשיקטאש בגביע יול"ב: הטורקים שיחקו עם שני גבוהים של 2.10 מ' שכמעט לא זזו מאזור הצבע. זה היה רק עניין של זמן עד שירושלים תשחק עם ג'יימי ארנולד שמגרד את השני מטר ושרון ששון בעל הגזרה הדו־ממדית, ותריץ את הטורקים עד למינוס 15 בסיום.

     

    הדברים לא תופסים לגבי מכבי תל אביב - שמכוונת את עצמה טוב־טוב לשטאנץ האירופי - אבל כמעט בכל פעם שקבוצה ישראלית מגיעה למשחק באירופה, המיס־מץ' בעמדה מספר 4 בולט מאוד. לפעמים זה עובד לרעתה ולפעמים לטובתה; בכל אופן, הפער התפיסתי הזה מאפשר לקבוצות הישראליות משחק קצבי ונייד שבפירוש לא קיים בקבוצות אירופיות משמעותיות. גמר הגביע האוקראיני בין מריופול לקייב - כן, עד אליו הגעתי כדי להדגים - התנהל כמעט כולו עם קווים קדמיים של שחקנים בגובה 2.10 משני הצדדים; זה הכדורסל האירופי. ולא אמרתי שככה יותר כיף, כן?

     

    כאמור, החלק השני של ההסבר נוגע לאלמנטים שהכניס פיני גרשון בשנים היפות שלו במכבי תל אביב - אלמנטים שכבשו כמה וכמה ועוד כמה מאמנים. באיזשהו מקום, הקטע הזה מזכיר תנועה אירופית מלפני 15 שנה, כשבוז'ידאר מאלקוביץ' הוביל את לימוז' לזכייה מפתיעה בגביע אירופה לאלופות בזכות הגנה חזקה ואגרסיבית במיוחד, ומתן חופש פעולה התקפי לשחקן אחד בלבד, הסקורר מייקל יאנג. זה היה קשה לצפייה, אבל התוצאות היו מרשימות. אירופה התחילה להאמין שכדי לנצח משחק כדורסל לא חייבים לקלוע 90 נקודות; אפשר להסתפק גם ב־57 כל עוד היריבה קולעת נקודה אחת פחות.

     

    העסק הזה החזיק כמה שנים רעות, כי כמה זמן אפשר לאכול כדורסל מגעיל ולומר שהוא טעים. ב־1999, כשז'לגיריס קובנה הפציעה עם תיוס אדני ואנתוני בואי וכדורסל סוחף ומהיר, גם אחרוני המאמינים בכדורסל של מאלקוביץ' ירדו למחתרת. ואז הגיע גרשון.

     

    גרשון קיבץ סביבו שחקנים שמתאימים לתפיסת הבליץ. הוא הכניס הוראות ברורות למהלכים של תחילת התקפה וסיום התקפה, שילב תרגילים פשוטים להוצאות חוץ מתחת לסל של היריבה, פיתח את השימוש בפיקנ'רול - כולל דגש על פיקנ'רול בהתקפת מעבר - וגם קידם את השימוש בתרגיל הדאבל־אלבו (שבו שני שחקנים גבוהים מתחילים את התנועה על ההיי־פוסט ופותחים לרכז שתי אפשרויות מסירה: אחת לגבוה שהתגלגל פנימה, ואחת לגבוה שיצא החוצה לשלשה חופשית). גרשון חיפש תמיד איך להגדיל את מספר החזקות הכדור, שאף תמיד לכפות סגנון התקפי, ולא היה לו אכפת לספוג בהגנה 80 נקודות במקום 65 כל עוד אחוזי הקליעה מהשדה של היריבה היו נמוכים.

     

    להבדיל מימי מאלקוביץ', אי אפשר לומר שכל אירופה הלכה אחר גרשון, אם כי כמעט כולם הוקסמו מסגנון המשחק של מכבי תל אביב בין 2003 ל־2005. לעומת זאת, מאמנים שאוהבים שליטה מלאה בכל מהלך המשיכו וימשיכו להתבצר בסגנון כדורסל שבו כל תנועה מופעלת מחוץ לקווים לא פחות מאשר מתוכם.

     


    "חלאס פיני, תחזיר לי את המשקפיים"

     

    אטורה מסינה הגדול הוא אחד כזה. עד כמה שזה יישמע אירוני, לקבוצה שמשחקת את הכדורסל שלו יש יותר סיכוי להפסיד - כי במשחק של סקור נמוך ההפרשים קטנים יחסית, ולקבוצה שמאחור יש תמיד סיכוי להפתיע. קחו למשל את גמר גביע אירופה 2006 בפראג, שהפגיש את צסק"א מוסקבה ומסינה עם מכבי תל אביב וגרשון: מכבי שיחקה לא טוב, צסק"א שיחקה טוב מאוד, ובכל זאת הניצחון הרוסי הושג רק בקושי.

     

    אז מסינה לא אימץ את העקרונות הגרשוניים והוא ממשיך בדרכו (המוצלחת בפני עצמה), אבל יש פה ושם באירופה קבוצות כמו גלטסראיי ושרלרואה, או שתיים־שלוש ספרדיות, שמציגות אלמנטים שנראים כאילו הועתקו אחד לאחד מגרשון. ואילו בליגה הישראלית, שגם ככה לא היתה אף פעם דיפנסיב־מיינדד, אימצו את הכדורפיני מכפר בלום ועד אשקלון.

     

    זאת קונספציה

    המאמנים הישראלים הבינו מהר מאוד שהמפתח לסגנון המשחק הגרשוני הוא להשיג כמה שיותר פוזשנים וזריקות לסל, אז הם התחילו לתרגל באימונים התקפות שבהן זורקים לסל בתוך פחות משמונה שניות, ואחר כך הפכו את התיאוריה לפרקטיקה במשחקים עצמם. ככה קיבלנו ליגה שלמה שמעדיפה לרוץ במגרש הפתוח במקום לחפור מתחת לסל.

     

    את הדוגמה האחרונה להבדלי הגישה בין הכדורסל הישראלי לאירופי ראינו על גופו העבה של טאנוקה בירד. הסנטר שהיה מלך ריבאונדים בכל מקום ששיחק הגיע להפועל חולון במהלך העונה, אבל לא הצליח להשתלב במבנה המיוחד של הקבוצה שמעלה בחמישייה שחקנים בגובה שני מטר ומטה בעמדות הפנים. מתחילת העונה נשאלה השאלה מה תעשה חולון בלי סנטר אמיתי, והאם היא תוכל ללכת רחוק בלי אחד כזה - ובסוף, כשאחד כזה הגיע, התברר שהקבוצה מאבדת מהייחוד שלה כשהיא מנסה לשלב במערכת שלה ביג־מן אמיתי.

     

    זה נורא פשוט. הכדורסל של חולון, אחת הקבוצות הסוחפות בליגה, מתבסס על משחק מהיר של אחד־על־אחד. זה משחק חופשי, יפה ומהנה שפשוט לא מסוגל לעכל הכנסות כדור לסנטר דומיננטי כמו שטאנוקה בירד יודע להיות. כדי לשחק בשביל הסנטר צריך מהלכים של התקפה עומדת, של החדרת כדורים לצבע דרך יער הידיים של ההגנה. צריך, בקיצור, לשנות לגמרי את סגנון המשחק.

     

    כל זה לא קרה בחולון, ובירד לא השתלב. בסופו של דבר לא נותרה ברירה לבעלים/ מאמן מיקי דורסמן, והוא נאלץ לשחרר את מי שהיה עד לא מזמן אחד הסנטרים הדומיננטיים באירופה. הוא פשוט לא התאים לכדורסל שמשחקים פה, ובמיוחד לא לזה שמשחקים בחולון. אין מה לעשות: בגלל הדברים שאמר בנואה, או בגלל הדברים שלימד דארווין, או בגלל התורה שהרביץ גרשון - מה שיש לנו פה זה משחק אחר לגמרי.

     


     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פיניבול"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים