בלבן של כל כך הרבה עיניים

נעים מאוד, מוות

1963: נולד בפלורידה בשם הבדוי בריאן.

1980: מתגייס לצבא האמריקאי.

1985: משתתף לראשונה בקרב פנים אל פנים

הלכנו בסך הכל 15 קילומטר ביומיים. היינו חמישה: המפקד, הגשש, אני עם המקלע ועוד שני לוחמים. עם אחד מהם גדלתי. זה היה במסגרת אחת מהמלחמות הקטנות של אמריקה בתוך הבלגן של המלחמה הקרה. המשימה היתה לזהות תנועת אויב, בעקבות מודיעין על מתקפה צפויה שלו. כל יום מטפסים בהתגנבות 7.5 ק"מ - באור, כי בלילה היתה ראות אפס ועוד לא היו אז אמצעי ראיית לילה - וכל 20 מטר יורדים על הברך לתצפת. אמנם הלכנו רק יומיים, אבל היינו רחוקים הרבה יותר מזה מעזרה או מחילוץ. בגלל הרגישות הפוליטית של האזור היה ברור שאם אנחנו נתקלים, אף אחד לא יגיע לחלץ. יותר מזה, יכחישו שיודעים בכלל שאנחנו שם. אבל המשימה בוצעה.

בדרך חזרה סימן לנו הגשש האינדיאני שנעצור למארב בדיקה. הוא חשב שיש לנו זנב. שכבנו שם 20 דקות, אני מאחורי עץ גדול ושאר חברי הצוות בהמשך הנחל הקטן שהגענו אליו. פתאום הגיחו שני חיילי אויב. לאינדיאני ההוא היה חוש שביעי, אני נשבע. לא רצינו להיתקל, אבל לא היתה ברירה. אחד מהם נעצר מטר מהקנה שלי. מטר. אם אני פוגע בו, הוא נופל עלי.

הם עמדו שם אולי שלוש דקות, סרקו את השטח, ופתאום ההוא קלט את הקנה. הידיים שלו התהדקו על הנשק, והעיניים טיפסו מהלוע עד לעיניים שלי. הוא הספיק לצעוק את ההברה הראשונה של המילה "מארב" בשפה שלו לפני שלחצתי על ההדק. המקלע טחן אותו.

כל המארב נכנס עכשיו לנוהל אלימות - ליצור כמה שיותר נזק בכמה שפחות זמן, ולהיעלם. אחרי עוד שני רימונים וכמה צרורות הבנו שהם כבר לא יגיעו לארוחת ערב, והתחפפנו משם במהירות. היינו כבדים מאוד מכל הציוד, אבל הגברנו קצב. באיזשהו שלב היינו בטוחים שאיבדנו אותם. ואז הגיע הצרור.

נשכבנו. בשביל החבר שלי, זה שגדל איתי מגיל אפס, זה כבר היה מאוחר מדי. ארבעה כדורים של מקלע רוסי בקוטר 7.62 ריסקו לו את הצוואר ושברו לו את המפרקת. חילקנו בינינו את הציוד שלו, אני לקחתי את הגופה שלו על הגב, והתחלנו לרוץ לעבר הקו שממנו והלאה אנחנו יכולים לקבל עזרה. איכשהו הגענו.

הקרב ההוא שינה לי את הפרספקטיבה על החיים. זאת היתה ההיתקלות הכי רצינית שעברתי. החבר הכי טוב שלי נהרג, אני נפצעתי. על המוות כבר לא הייתי צריך לחשוב: בגיל 22 הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

מבוא לבודהיזם מיליטנטי

1986: מתחיל לימודי תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת פלורידה סטייט, ובמקביל עובד במשטרה. אחרי כמה חודשים, בעקבות המלצה של חבר, טס לקוריאה הדרומית. ולא בתור תייר

את זמן ההחלמה מהפציעה הקדשתי בעיקר ללימודים, ובמקביל עבדתי במחלקת הפריצה הטקטית של המשטרה. אחר כך החלטתי להתאוורר, אבל אי אפשר להגיד שהגעתי לקוריאה כדי לנוח. אמנם הייתי גנן במנזר בודהיסטי, אבל רוב היום התאמנתי באמנות הלחימה Hwa Rang Do, שמקורה בלוחמת אבירים קוריאנים מימי הביניים. זה היה מוזר להם, תלמיד מהמערב. קוריאה של שנות ה־80 היתה שונה מאוד מאיך שהיא היום בכל מה שנוגע לפתיחות, והיה להם קשה מאוד לקבל אותי. מכתב ההמלצה מהחבר היה רק תחילת הדרך: נאלצתי לעבור גיבוש כדי להתקבל, ובגיבושים שם סובלים קשות וחוטפים חזק.

בחמשת החודשים שלי בקוריאה למדתי על ריגול והתגנבות יותר ממה שלמדתי בכל השנים שלי בצבא; כולל ביחידות המיוחדות. לא מתייחסים לזה שם כאל כלי שהוא חלק ממשימה, אלא כאל אמנות בפני עצמה. את הגישה הזאת הכנסתי לתוך העבודה שלי כלוחם וכמדריך.

מקוריאה עברתי ליפן, ושם התחיל הקשר שלי לבודהיזם ולסמוראים. אני לא היפי ולא פציפיסט, מן הסתם, ולקחתי מהזן ומהבודהיזם רק את מה שהתאים לי. בעיקר נשביתי בקסם הקודים של הסמוראים, קודים של נאמנות ואמינות. התובנה הכי חשובה בעיניהם היא ההשלמה עם הידיעה שכל יום אפשר למות. זה לא רעיון שקשה לתפוס, במיוחד אם אתה לוחם, אבל רק כשבאמת השלמתי איתו נרגעתי לראשונה בחיי. פתאום יכולתי לראות מטרות ארוכות טווח. נהייתי מפוקס, יוזם. הפכתי מחייל ללוחם. אפילו הפרעת הקשב, שסבלתי ממנה מהילדות ועד האוניברסיטה, נעלמה לגמרי.

אחרי ארבעה חודשים ביפן המשכתי לפיליפינים כדי להשתלם בלוחמה בסכין. הם לומדים שם סכינאות ולוחמת מקלות כצורך קיומי, ומתייחסים לזה מאוד ברצינות. זה לא כמו בקראטה, שעובר זמן עד שאתה רוכש כלים שימושיים: בשיטות הלימוד של הפיליפינים אתה יכול להילחם אחרי חצי שעה. אין שטויות, מגיעים ישר ללב העניין. אתה לומד איך להרוג או להציל את עצמך.

הסכין חיזק את העצמאות שלי. הוא שיחרר אותי מתלות בקבוצת לוחמים או בנשק חם. היום אני ממליץ לכל לוחם להחזיק סכין. הוא הופך לחלק ממך, ומאפשר לך להתמודד אחד על אחד. יש בו הרבה כוח והרבה פשטות: זה כלי שמחייב אותך לחתור למגע פיזי מלא, ממש אינטימי, עם האויב. פתאום אתה יודע שתוכל להשמיד אותו מכל מרחק, גם אם ה־M16 שלך ייתקע. אותו דבר לגבי גרזיני טומהוק: מי שמשתמשים בזה עליו לא שומע כלום. זה גם כלי עבודה וגם נשק. יעיל מאוד. הבנתי שהיום עושים בהם הרבה שימוש בעיראק.

דברים שלומדים בפעולה של שמשון

1989: עולה לישראל, מתחתן, משנה את שמו הבדוי לגלבוע ומתנדב לצה"ל

כשחזרתי מהמזרח נקלטתי מחדש במשטרה, וגם התנדבתי לעשות מילואים בצבא האמריקאי. מבצעים נגד סוחרי סמים, שלושה ימים בחודש. חוץ מזה עבדתי בסופי שבוע בשיפוץ גגות. הייתי בצומת דרכים בחיים: מאז הפציעה התחזק אצלי הצורך להגיע לישראל. היהדות תמיד היתה חלק ממני, והייתי חייב לברר את העניין הזה. אפילו למדתי אצל שני רבנים, אחד חב"דניק והשני קונסרבטיבי, כדי להבין מה אני רוצה. היה ברור לי שאשאר לוחם, אבל הייתי צריך לבחור את המסגרת. האופציות שלי היו לחזור לצבא פול־טיים, להישאר במשטרה או לעלות לישראל.

את ההחלטה קיבלתי כשעבדתי לבד על איזה גג רעפים. זה היה קצת לפני חג המולד. היה לי שם רדיו, ולא הצלחתי למצוא שום דבר חוץ משירי כריסמס איומים שלא יכולתי לסבול. אחרי שעה של עצבים פשוט הורדתי את חגורת הכלים, ירדתי מהגג והתקשרתי לשגרירות ישראל בוושינגטון. שאלתי אותם מה צריך לעשות כדי לעלות לארץ.

במרץ 89' הגעתי לישראל. זמן קצר אחר כך התחתנתי, והתנדבתי לעשות שנתיים בצה"ל. גם אשתי התנדבה, ומתוקף הכשרתה הפכה לפסיכולוגית ספורט בווינגייט. אני - בגיל 27, אחרי עשר שנים כלוחם - התחלתי טירונות צנחנים. לקח לי בדיוק שבועיים להבין שאני לא מתאים. הטירונים היו מפונקים מדי בשבילי, והמפקדים צעירים מדי. סיימתי את הטירונות, אבל מיד אחר כך נפלטתי למפח"ש ולא עשיתי כלום במשך חודשיים. בבוקר עולה על מדים ונוסע עם אשתי לווינגייט כדי לשמור על כושר, ואחר כך שום דבר. בסוף ראה המב"ס של וינגייט שאני מתבזבז, הרים כמה טלפונים וסידר לי ראיון ביחידת שמשון. התקבלתי מיד.

אהבתי את שמשון, בעיקר בין 1991 ל־94'. באינתיפאדה הראשונה. אז היא הפכה מיחידה שמטפלת בזורקי אבנים ליחידת פריצה, השתלטות ולוחמה בשטח בנוי. אני זוכר במיוחד פעולה אחת, הרבה בגלל לוחם בשם אורי, שנהרג אחר כך ממטען בלבנון ב־96'. הוא היה אחד האנשים הכי טובים וחזקים שהכרתי, בחור שיישם את כל מה שלוחם צריך לדעת על התגנבות וקבלת החלטות בשטח. בזכותו הצלחנו להתגבר על שני מחבלים בבונקר מבוצר. הוא פשוט זחל על פי הבונקר וזרק פנימה שלושה רימונים, אחד כל כמה שניות, כל זה כשמבפנים נורים צרורות כלפי מעלה. צריך להיות לוחם מדהים כדי לדייק ככה ולא להיפגע. באיזשהו שלב התמלאתי במין ג'לי אדום. בהתחלה חשבתי שנמרחתי באיזה פודינג, כי קודם התמקמנו בתוך מטבח של בית הרוס. אחר כך הבנתי שאלה חתיכות של מחבל. הוא קיבל פגיעת רימון ישירה. לא נשאר ממנו הרבה.

הדבר השני שאני זוכר מהקרב הזה הוא שהבנתי בפעם הראשונה מה זה אויב מאמין, אויב דתי. עד אז היתה לי תפיסה די אמריקאית של הסכסוך והלחימה - מין ידיעה שלא משנה כמה המלחמה ארוכה, יום אחד היא תיגמר. הלוחמים האלה בבונקר יכלו להרים ידיים, אבל הם לא עשו את זה. הם הרגישו כמו שאני מרגיש כיום: חלק מדבר שהוא יותר גדול מהם. אלה לוחמים שאין להם מה להפסיד, ובגלל זה אפשר אולי להרוג לוחם כזה, אבל לא לנצח אותו. לחימה באנשים כאלה דורשת נחישות וראייה לטווח רחוק. פשוט אי אפשר לתת להם סיבה להפסיק להילחם.

הימ"מ עזב את הבניין

1995: חוזר לאמריקה.

1996: עושה פניית פרסה לישראל ומצטרף ליחידת שלדג.

2000: מגיע לימ"מ

את שמשון עזבתי בין השאר בגלל הסכם אוסלו: ברגע שהוא נחתם, היה ברור שהיחידה לא תחזיק הרבה זמן במתכונת הנוכחית. מיד אחר כך חזרתי לארה"ב, התגרשתי וחיפשתי את עצמי. עשיתי עוד תואר ראשון במזרחנות ומילואים בצבא האמריקאי, אבל בסוף חזרתי לארץ בעקבות הצעת עבודה משלדג. חיפשו מישהו שמתמחה בלוחמה זעירה, וזה התאים לי. הקמתי שם מחלקה שלמה שהתמחתה בירי, צליפה, התגנבות וחבלה. היא היתה מחלקה עמוסה ולחוצה מאוד, שהשפיעה הרבה על יחידות אחרות מאותו סוג: עד אמצע שנות ה־80, הצבאות בעולם התבססו בעיקר על נשק חם ועל יחידות גדולות. היום זה כבר לא ככה. הרבה מהעבודה נעשית על ידי יחידות קטנות וממוקצעות.

אחרי ארבע שנים בשלדג עברתי לשרת במשטרה, בימ"מ, ושם הייתי מעורב בפעולה הכי חשובה שביצעתי בחיי. קיבלנו מודיעין על מעבדת נפץ ענקית בשטחים, שישבה בתוך בניין רב קומות. הסיטואציה היתה ברורה מאוד: ארבעה־חמישה מחבלים חמושים היו חייבים למות, אחרת ימותו מאות אזרחים. זאת המתמטיקה של המקצוע. הבעיה היתה שחוץ מהם היו בתמונה גם כמות גדולה של חומר נפץ רגיש מאוד, ועשרות אזרחים.

האתגר היה לחסל את המעבדה ואת המחבלים בלי למוטט את הבניין. זאת פעילות שאתה יוצא אליה בידיעה ברורה שאתה הולך להילחם. אין סיכוי שלא תהרוג או תיהרג. אתה ממש לוקח בחשבון כדור בראש - בין השאר כי במידה מסוימת, מי שהכניס אותנו לשם חשב על האזרחים שהיו שם יותר מאשר עלינו. וזה בסדר, למרות שלא כל יושבי הבניין היו ציונים. ככה זה, צה"ל הוא מספר אחת בעולם בנושא של טוהר הנשק. אני אומר את זה באחריות. נלחמתי בכמה צבאות בעולם, ואין דברים כאלה.

בבניין ההוא פרץ קרב שנמשך אולי כמה עשרות שניות, אבל היה מהכי אינטנסיביים שיצא לי להשתתף בהם. ירי לאורך הסמטה, פיצוצים אדירים, גל אש שפרץ מהקירות, מה לא. ובסוף השגנו את המטרה. כל המחבלים הרוגים, בסך הכל חמישה פצועים לכוחותינו, כולל אותי. ומה שיותר חשוב זה שתפסנו מרכיבים ל־100 חגורות נפץ, ושהבניין נשאר לעמוד. זה היה הקרב הכי מספק שחוויתי. הרגשתי שלא רק חיסלנו, אלא גם הצלנו אנשים.

לא היה אפשר לבצע פעולה כזאת בלי האופי המיוחד של הימ"מ. יש שם לוחמים ברמה הכי גבוהה שיש - אנשים שמאמינים כמוני, שהפכו את הלחימה למקצוע ובמקרים מסוימים גם לדרך חיים. הם לא רק חיילים, אלא אנשים שמסוגלים לקבל החלטה בשטח ולהשפיע על מבצע שלם. מקבלים שם מבצעים ספציפיים שניזונים ממודיעין מדויק לגמרי. לפעמים זאת תמונה של בנאדם שצריך להוריד, לפעמים בית שצריך לפוצץ. ללוחמים אמיתיים, בניגוד לחיילים - ואני לא מזלזל בחיילים, אבל כמעט אין להם השפעה על מהלך הקרב מעבר למה שהוגדר להם מראש - יש יותר כלים שמסייעים להם להגן על עצמם ולפגוע במי שצריך, הכי נקי שאפשר. החבר'ה האלה הם נכס למדינה.

אינתיפאדת אל־אקצה יצרה הרבה פעולות פשיטה, בעיקר חיסול של מחבלים מתאבדים לפני יציאה לפיגוע או בדרך אליו. היו הרבה כאלה, ועכשיו - הרבה בזכותנו ובזכות גופי המודיעין המקצועיים - יש פחות. זה הרבה דם, אבל אין לי שום נקיפות מצפון. הרגנו או פצענו אנשים שזה הגיע להם, בני מוות, ולא היתה לי בעיה להיות זה שמוציא לפועל את גזר הדין. למחבל שנושא חומר נפץ בדרך לקניון בתוך ישראל מגיע למות, חד וחלק. בלי לעצור, בלי לתפוס ולחקור. כדור בראש. זה בדיוק כמו עם כל נאצי, אפילו אם הוא בן 99. אם הייתי פוגש אחד כזה, הייתי אומר "שלום, אני יהודי" ודופק בו כדור.

אני גם לא מצטער גם על זה שבמהלך השירות שלי חרגתי פה ושם מהפקודות, ולא ביצעתי את המשימה רק כדי לא לפגוע באזרחים חפים מפשע. בעצם אני לא כל כך אוהב את המושג "חפים מפשע" - הייתי קורא להם "אזרחים לא מעורבים". זה בכלל לא משנה שהם ערבים: הם בני אדם, והם לא קשורים לעניין. באותה מידה לא משנה לי אם מטרת המבצע היא חיסול של מחבל יהודי.

אין דבר כזה שפתאום חוזרים לי פרצופים. בכלל, רוב הפסיכולוגים הצבאיים יגידו שזה שטויות. התסמונת הפוסט־טראומתית קיימת - הלחימה שוחקת את הנפש, והוליווד אוהבת לעשות על זה סרטים - אבל יש לי תחושה שהרבה אנשים מנצלים את זה. עושים שטויות בחיים ומאשימים את הלחימה. אני לא מדבר על הלם קרב, שזה סיפור אחר. מדובר באנשים שפשוט מתרצים את חוסר התפקוד שלהם באזרחות באיזה טראומה מהצבא. אני לא מאמין בזה.

הדבר היחיד שהתקשיתי להתמודד איתו במהלך השירות הוא הפער שבין המציאות במרכז הארץ למלחמה בצפון או בשטחים. בתקופה שלי בצה"ל גרתי בתל אביב, ויכולתי לחזור ממבצע מסובך ישר לאיזה פאב. בהתחלה כעסתי על כל מי שיושב שם, אבל עם הזמן קלטתי שהעבודה הקשה שהלוחם עושה היא אמצעי שיש לו מטרה: לאפשר להם לעשות בדיוק את זה. לשבת שם ולשתות בשקט. הא־נורמליות שבה הלוחם חי מבטיחה את הנורמליות.

יממוטו. חזי יממוטו

2008: משלים דוקטורט במזרחנות. פורש מהימ"מ.

2009: שאלה טובה

אני עוזב היום את הימ"מ אחרי שמונה שנים מאוד עמוסות. אבל זה בסדר: מי שרוצה להיות לוחם צריך להיות מוכן לעבוד קשה. צריכה להיות בו הנכונות להקריב את חייו שלו, וגם חיים של אחרים. לוחם שלא מבין שהוא חלק ממשהו יותר חשוב ממנו - לא רק מסגרת כמו צבא או מדינה, אלא מערכת של ערכים - הוא לא לוחם.

הערך הכי חשוב בעיני הוא ביטחון העם היהודי היושב בישראל, במובן הכי רחב של הביטוי. זה לא קשור ליהדות ולא לאלוהים: זאת פשוט תחושת שליחות, תחושה שזאת התשובה לשאלה "מי אני". מבחינתי, הייעוד שלי הוא לדאוג שבני האור ינצחו את בני החושך. זה אולי נשמע כמו משהו מ"מלחמת הכוכבים", אבל ככה אני מרגיש. לפעמים אני משתעשע במחשבה מה יקרה כשאמות, ואלוהים ישאל אותי מה עשיתי בחיים. אני רוצה שהתשובה שלי תהיה משמעותית, ומשמעות מבחינתי כרוכה בהקרבה.

הסיבה שאני בכלל מוכן לדבר על כל זה היא טובת המדינה. אני רוצה שאנשים יקראו את הדבר הזה ויגידו "וואלה, אני מבין על מה הוא מדבר", או אפילו "יכול להיות שיותר מעניין להיות לוחם מאשר ג'ובניק". חסרים אנשים טובים שיבחרו להיות לוחמים ביחידות העילית. חסרים סמוראים יהודים.