עם איזה טלאי הייתי שורד יותר, צהוב או ורוד?
בגיל 18 גיליתי שגם הומוסקסואלים נרצחו בשיטתיות בשואה. הנאצים רדפו כל מה שאחר ושונה מהם. זהותי היהודית, כמו גם הזהות ההומוסקסואלית שלי, נמצאו תמיד באיזשהו קונפליקט פנימי, והנה התברר שיש להן משהו משותף
הסיפור המשפחתי שלי כל כך פתלתל, שגם היום, אחרי שנים של נסיונות לחלץ מידע, עדיין לא ברור לי מה בדיוק קרה שם. באופן רשמי, אני שייך לדור השלישי, זה שהוריו גדלו בצל השואה, והוא עצמו נמצא בתחום האפור הזה, מצד אחד רחוק כרונולוגית ותפיסתית מהזוועות האלה, ומצד שני קרוב אליהן כמו שאף אדם לא יכול להיות.
כשסבא שלי דיבר על השואה, הוא הפך לאדם אחר לגמרי. כאב חד פילח אותו בכל פעם שנזכר בבני משפחתו, בפרידה הכפוייה מהם במסע למחנות העבודה וההשמדה. בסלקציה היה לו מזל, אם אפשר לקרוא לזה כך, והוא נשלח לעבודות כפייה בגלל המראה והכוח הפיזי שהיו לו. הוא אחז בידה של אחותו הקטנה ונכנס איתה לרכבת הצפופה עד מחנק, בדרך למקום לא ידוע שבו הפסיק הזמן לנוע מלכת והאנושיות התפוגגה לחלוטין. הוא מעולם לא סיפר על המבט האחרון ששלח להוריו, על מילות הפרידה שאולי אמר ואולי לא הספיק.
מכאן הסיפור הופך למעורפל, גם בגלל מרחק הזמן, אבל גם מפני שבמשך שנים הסיפור הזה הוטמן במרתפי השכחה, הודחק לפינה קטנה ואפלולית. יש לו כמה גרסאות, עם שינויים קטנים בעלילה, אבל בדבר אחד אין ספק – בכאב העצום, בעצב האינסופי שמסתתר בו. בעלות הברית הפציצו את הרכבת, התחוללה מהומה, אנשים פרצו החוצה. ההמולה היתה עצומה: אנשים נדחפו, נפלו לרצפה, ניסו לפרוץ את הדרך מהקרונות לאוויר החופשי, הסיכוי היחיד שלהם להינצל. הרצפה, הוא היה מספר במבט חלול, היתה רכה, וכשהביט למטה ראה שזה בגלל האנשים שנדרסו, נפלו ומתו.
סבא שלי היה בחור צעיר, וחסון, והוא לא היסס לרגע. בלי להביט לאחור הוא תפס בידה של אחותו הקטנה ורץ איתה אל תוך היער, ריצה איומה, אחוזת תזזית, בלי להפסיק אפילו לרגע. היריות, ההפצצות, הצרחות, ריח אבק השריפה שהתערבב בריח הדם שפתאום מילא את היערות הדוממים, רק גרמו ללב לדפוק יותר חזק, לרגליים לרוץ יותר מהר, לחושים להתחדד. כשסכנת חיים רובצת מעליך, הוא סיפר, אתה לא מרגיש דבר. האנושיות שלך מתפוגגת, וכל מה שנשאר הוא הגוף, המכאני, האוטומטי, שמריץ אותך קדימה, רחוק מהמוות, רחוק מהסכנה.
סבא שלי מעולם לא סלח לעצמו על היום ההוא
אחרי פרק זמן שנראה לו כנצח הוא עצר לנשום, הביט באחותו שרצה איתו בכל הזמן הזה, וגילה ילדה אחרת שהוא אינו מכיר. בריצה אחוזת אמוק, באינסטינקט לחטוף אותה ולברוח, הוא הציל את חייה של ילדה אחת, והשאיר את אחותו שם בקרון. סבא שלי מעולם לא סלח לעצמו על היום ההוא. ולמרות שהבין שזו לא היתה אשמתו, עד יומו האחרון הוא התייסר במחשבה שהזניח את אחותו למוות.
מעולם לא ידענו מה עלה בגורל משפחתו. אחותו האבודה, ההורים שנלקחו, סימני השאלה שמרחפים על הפרק הזה בהיסטוריה המשפחתית שלי כנראה לעולם לא ייפתרו. בכל פעם שהוא חשב עליהם, נזכר בהם, היתה עולה בו הבעה שכמוה לא ראיתי על אף אחד אחר. כבר בתור ילד הבנתי שסבא שלי מחזיק בכמה רגשות שאני לעולם לא אוכל להבין או להכיר: כעס, כאב, תסכול, עצב. שום דבר לא יתקרב אפילו לתאר את מה שהוא הרגיש, אך המבט בעיניים סיפר, עשרות שנים אחר כך, את מה שלסבא שלי לא היו מילים לתאר.
למדתי על השואה כבר בגן הילדים. גדלתי לתוך מדינה בה עוצרים הכל, ליום אחד, ומרכינים ראש לזכר הנרצחים. במשך שנים קומם אותי השם הזה – "יום השואה והגבורה" – כאילו מדובר בשני דברים שונים. כאילו מי שבחר בשם הזה לא הבין שגבורה היא לא עניין של מאבק בנאצים, מלחמה מזויינת, ניסיון להציל את העצמי הפיזי. גם האנשים השקטים, החלשים, ש"הלכו כצאן לטבח" כמו שהיישוב היהודי ראה אותם, היו גיבורים בחייהם ובמותם. גם כשהובלו למחנות ההשמדה, הומתו ברבבותיהם וצפו בחבריהם, בני משפחתם, מכריהם, נרצחים לנגד עיניהם, הם עדיין חלמו, כתבו, שרו, ואפילו צחקו. הם שמרו על צלם אנוש במקום שבו הפסיקה האנושיות, ונרצחה באכזריות על רקע גדרות תיל מפויחות.
את ההיסטוריה היהודית שלי הכרתי לא דרך המדינה אלא דרך המשפחה שלי. הטקסים החלולים וחסרי המשמעות, השירים העצובים שמקהלת ביה"ס שרה בלי להבין את המילים, תמיד נראו לי מטופשים להפליא. לא יכולתי לשכוח את היחס של היישוב היהודי והמדינה לניצולים: כינו אותם אבק אדם, משוגעים, חולי נפש. קולם מעולם לא נשמע, לפחות לא לפני משפט אייכמן – הפעם הראשונה בתולדות המדינה שמישהו פנה לניצולים וביקש מהם לספר מה קרה. לא מפני שרצינו לשמוע, אלא מפני שרצינו להאשים, לעשות שפטים באדם אחד שהצלחנו ללכוד. הסיפורים הדהימו את כולם, העיתונים סיקרו בהרחבה את סיפורי הזוועות שפתאום צצו כאילו משום מקום. את הדממה שהיתה עד אז, את ההתעלמות המוחלטת מהכאב שלהם, איש לא זכר. את היחס הנוראי שהם קיבלו, אושפזו בבתי משוגעים, נתפסו כצללים חיים, לא אנושיים, אף אחד לא מזכיר ביום השואה.
בגיל 18, ואני זוכר את היום הזה בבהירות, גיליתי שגם הומוסקסואלים נרצחו בשיטתיות בשואה. שיש לתקופה הזו גם משמעות אחרת, שקשורה בזהות שלי, במי ומה שאני. הנאצים רדפו כל מה ששונה, שאחר, שלא הסתדר עם תפישת העולם החולנית שלהם. הזהות היהודית שלי, כמו גם הזהות ההומוסקסואלית שלי, נמצאו תמיד באיזשהו קונפליקט פנימי. פתאום התברר שלשתי הזהויות האלה יש משהו משותף: הרדיפה הבלתי-פוסקת, השנאה היוקדת והלא מוסברת, חוסר ההבנה. בחיי כאן בישראל התמודדתי עם הומופוביה איומה, שלעתים אפילו הגיעה לאיום פיזי. כשהייתי תושב זמני, אפילו תייר בחו"ל, הרגשתי לפעמים מאוים בגלל שאני יהודי וניסיתי להסתיר את הפן הזה בזהות שלי.
יום השואה הוא היום שבו אני מרכין ראש לזכר שישה מיליון נופלים, ולזכר המשפחה של סבא שלי שהיתה לזיכרון רחוק וכואב. מידי שנה אני עוצר לרגע, לחשוב על מה שהיה, מנסה לתאר לעצמי את גודל הכאב, ובכל פעם מפסיק בדיוק ברגע שו מתחילות הדמעות לרדת. מאז למדתי על רצח ההומוסקסואלים, יום השואה שלי הפך למורכב עוד יותר. מידי שנה אני משאיר מקום קטן גם לזיכרון אחר, להרהורים על היסטוריה שלא הכרתי, שלא מלמדים בבית הספר ולא מציינים בטקסים - ההיסטוריה של ההומואים הנרצחים.
אולי הם שנאו את כולם באותה חייתיות יוקדת?
באיזה טלאי הייתי מסומן, אם הייתי מובל למחנות העבודה? בטלאי הצהוב או הוורוד? עם איזה מהם הייתי יכול לשרוד יותר זמן? את מי הנאצים שנאו יותר, את היהודים או את ההומואים? או שאולי הם שנאו את כולם באותה חייתיות יוקדת? מה יותר חזק, האנטישמיות או ההומופוביה? מי מסכנת אותי יותר, מי מאיימת יותר על שלומי, על זכויותיי?
בזמן בו רבנים, חברי כנסת ושרים קוראים להומואים במילות גנאי, מאשימים אותם ברעידות אדמה, באסונות, מציעים "לרפא" אותם, אפילו לאשפז בכפייה – אני מנסה לחשוב מה סבא שלי היה חושב על זה. אי אפשר להשוות, כמובן, בין השנאה של הנאציזם ליהודים לבין השנאה ההומופובית שחלק מהאנשים מרגישים, אבל באיזשהו מקום יש בין השתיים קווי דמיון שאותי מחליאים בכל פעם מחדש.
אם למדתי משהו מהשואה, אם למדתי משהו מסבא שלי, זה דבר אחד מאוד פשוט: ההכרה הזו, הצלולה והברורה כשמש, שכולנו בני אדם. לא משנה מה צבע העור, השיער והעיניים; אם יש לנו אף גדול ומחודד או קטן וסולד. אם אנחנו מעדיפים נשים או גברים, אם אנחנו מתפללים לאל כזה או אחר. הצרות מתחילות כששונאים מישהו בגלל מה שהוא, לא בגלל מי שהוא. מידי שנה, ביום השואה, אני מנסה להיזכר בזה, ולהיות קצת פחות שיפוטי, קצת פחות כועס, קצת פחות שונא.
טלאי צהוב, מוזיאון השואה בברלין. הומוסקסואלים סומנו במשולש ורוד הפוך
צילום: איי פי
מומלצים
