בשביל אושר זוגי צריך לקרוע את התחת

הכל שוב נוטה לשמאל באיטיות לוחצת. אתמול בשעה שש ושלושים בבוקר נכנסתי למשרד נושא תיק גדול. שעתיים קודם ירדתי ממטוס, אחרי כמות מופרזת של שעות טיסה מאותה נקודה תורנית בעולם בה פגשתי הפעם את אמי. למעשה, בפעם הראשונה בחיי, השלמתי הקפה סביב הכדור בטיול יחיד בן שבוע. צורה לי. צורה של מושב במטוס. נטייה איטית לימין. השעון הפנימי שלי איבד מזמן מושג מה זה יום ומה זה לילה, קם, הגיש מכתב התפטרות ויצא לחופש. אבל לא הג'טלג הוא הבעיה. שוב ימין.

אחרי כשבוע על כלי שיט לא גדול במיוחד, המוח מסתגל לקזז על טלטלות הסירה האיטיות במים. וכשחוזרים לחוף, לוקח למערכת הקיזוז שממשיכה ליצור אשליה של תנודות "מנוגדות" עוד שבוע לכבות את עצמה בחזרה.

זו לא הפעם הראשונה שאני נכנס לתקופת יציאה כואבת מ"שבוע אמא". שבוע נפלא כל כך, שבוע שעבורי משלב כיף , פעילות והנאה, אך בעיקר הארה רוחנית פוקחת עיניים ונגיעה אלוהית במרכז השמחה של נפשי. אלו לא רק ההזדמנויות היחידות בהן אני יכול להיפגש עם אמי ומשפחתה, בתוך סוג מיוחד של סביבה אינטימית שכל מי ששהה על כלי שיט קטן בחופשה מכיר היטב.

זה יותר מכך. ה"היי" האמיתי משבוע שכזה בא ממבט חטוף לעולם אחר, ליקום מקביל. עולם שאילולא ראיתי במו עיניי, הייתי מפחד לומר לעצמי שקיים. הצצה בת שבוע לתוך מערכת יחסים זוגית שבנו שני בני אדם בסיבוב שני, בשנות ה-50 לחייהם. שני בני אדם לא שונים משאר בני האדם, לא חכמים יותר או יפים יותר וגם לא טובים יותר. לא בלי חולשות, אגו, שריטות, קבעונות, דעות. אנשים רגילים, עם כל הטוב, הרע והמכוער. שניהם כבר עברו הרבה. שניהם מספיק משופשפים כדי להבין שבגילם, זוגיות מהסוג שעושים עליה סרטים כנראה כבר לא תגיע. הם טעו.

תנודה לימין. זה קורע לב. שילוב של שמחה שאין לה קץ לשני אנשים שאני אוהב, מלווה בלבד, בקו הדממה הצורם של דירתי, של הרצון העז גם. הניסיון המוצלח רק בקושי לתת לריאליסט שבי חזק בראש, לא להיכנע לדרישותיו לכוון נמוך יותר, לכוון לפחות, פחדן אכזבות קטן שכמותו.

הפעם אני לא שוחה למעלה כשלרגלי קשורה הטיטאניק

בפעם הקודמת "שבוע אמא", גם כן על כלי שיט, התנהל בצל קריסת נישואיי. הוא נתן להם עוד ארכת חיים, ארכה ברוכה אבל כזו שלא החזיקה, ושבוע שברון הלב המלווה את החזרה לשגרה השבורה שלי, עם התזכורות הנשנות מידי שלוש שניות על עולם יפה יותר, רק הכניסו אותי לדיכאון קליני. הפעם ידעתי שזה הולך לבוא, והפעם אני גם לא שוחה למעלה כשלרגלי קשורה הטיטאניק. נתתי לצוות מהנדסים לתכנן לי כר נחיתה. אבל הם נהיו טובים בזמן האחרון, המניאקים. במקום להקשיב לי, הם בנו טרמפולינה.

שמאל. שלדת מערכת היחסים הבאה שלי כנראה לא תעמוד ותחזיק מים ככה סתם, ללא השקעה אנרגטית אקטיבית בתיקון הבלאי היומיומי שמצטבר. בלאי יומיומי שמצטבר. פעם שלישית. בלאי יומיומי מצטבר. אילו היו שואלים אותי פעם, הייתי אומר שבמערכת באמת טובה אין בלאי, או שהוא זניח. זה בולשיט. הבלאי מצטבר אצל כולם. לאט, מהר, זה לא משנה. לכולם יש אגו, גם לשקטים שבולעים הכל. זה שהם אולי שרדו 70 שנות נישואים לא בהכרח מעיד על אושר. אהבה עיוורת יכולה לבעור שבועות, אולי חודשים, או אפילו שנה שנתיים, אבל באיזשהו שלב נתקלים במצבים של עייפות או כעס, של דילמה או קושי, דיכאון או אובדן כיוון. ובחלקם, סטטיסטית, בן הזוג לא ימלא את תפקידו כשליח הבודהה המואר, לא יהיה זה שידחוף דרך המשבר, חרף הכל. עם מספיק פעמים, חוויות, סיטואציות, יגיעו גם החרא, הבלאי, השחיקה. בלי איזו משאבה ידנית לפמפם החוצה את הדרעק המצטבר, בלי ההבנה שלמכל הזה יש קיבולת סופית, שסופה פיצוץ או חיים נטולי אושר, המערכת הזו לא תהפוך לאותו שיגור מוצלח. גם לנאס"א לא קפצה יום בהיר אחד מעבורת מהתחת, לגמרי במקרה.

עוד ימין. שבתי להביט בצילומי אמי ובעלה. שניהם מפעילים צוות מהנדסים יצירתי מאין כמוהו. הם הגיעו לאן שהם הגיעו לא על אינרציה, כי זו נגמרה מזמן. הם רבו ועודם רבים, עודם נתקלים במחלוקות, אי-הסכמות, באגו, כמו כולם. הם לרגע לא חדלו מלהיות אנשים רגילים. אבל למרות זאת, הם לא. את האושר שהם מקרינים אפשר לראות מקילומטר. טוב להם עם הביחד, וזה לא בא מצורך או תלות או מפחד מהלוגיסטיקה של הלבד. האינטראקציה ביניהם, אפילו ובייחוד השלילית, משדרת עוצמה, מעוררת השראה, אפילו קנאה.

מנגנוני ההתמודדות של שניהם עובדים כיחידה אחת

עבור משקיף מעוניין, מריבה ביניהם היא מכרה זהב. סיטואציה שהיתה תוקעת טריז ביני לבין זוגתי מוטחת בהם בעוצמה, מגיעה לנקודת הכאב, כמו שהיתה מכאיבה לכל אחד מאיתנו. אבל היא מאובחנת, נתפסת על ידי מנגנונים שהוצבו מבעוד מועד. עמלם נושא פרי. מנגנוני ההתמודדות של שניהם עובדים כיחידה אחת, על אף היותה מופרדת בין שני אנשים עם בעיות הנדסיות שונות באותו רגע, ללא יכולת טובה לתקשר, אפשרי שללא יכולת כלל. אמי ובעלה נלחמים בשיניים - באגו של עצמם - להשאיר את מה שאפשר מערוצי התקשורת פתוחים למרות הדחף האנושי לסגור אותם. ולמרות שתקשורת היא זהב, המנגנונים שלהם יודעים מה לעשות גם בלי תקשורת כשהרוחות סוערות. איש איש הם מבינים את מהות הבעיה שהאחר עסוק באותו רגע בלפתור, גם כשהרגשות לא מאפשרים לחשוב ישר. זה פרי עמל של אינסוף תקשורת מקדימה, מודעות עצמית וניסיון עבר בצליחת קשיים דומים. מעט אחר כך, הקוץ נמשך החוצה ונגרס לאבק, הפצע נסגר בקפידה. יש תחקיר. בקפידה רבה, לאחר מעשה, הם דואגים להבין זה את זה. צוותי ההנדסה מקבלים משוב, שיעורי בית לפעם הבאה. אין משקעים. למחרת, אין לכך אפילו זכר. הדרעק התרוקן.

שוב בחזרה אצלי בסלון, משיגורים מוצלחים והמולת מהנדסים להאנגר המרוקן של חיי. הג'טלג כנראה מאחוריי, הטלטלות יימשכו עוד זמן. בחוץ השחר מפציע, מנסה לפתות אותי החוצה עם יום חדש. זה הזמן להפשיל את השרוולים, לצאת החוצה, לתרום קצת אנרגיה לעולם סביבי. סופשבוע עם ילדי מחכה לי. יש לי עוד שנים בשפע. די והותר לבנות מערכת יחסים חדשה, לתת להם ביום מן הימים את אותה השראה וכיוון שקיבלתי אני, מאותם אלו שפרצו עבורי את הדרך והראו לי את יופייה.